הפילוסופיה

 טל סלוצקר

הפילוסופיה

 

הפילוסופיה איננה מחשבה מנותקת מהחיים אשר נוגעת להם רק כעיון. היא אירוע של המחשבה אשר נובע גם מהביוגרפי בנושאיו ובחוויית החשיבה שלו. כמו הפסיכואנליזה היא נוגעת בפרטי, בנחלם, בנחווה בחיים ובכל מה שקורה לפילוסוף בחייו, בין אם מדובר במאורעות טובים או רעים. תולדות החשיבה מספקת תקדימים למחשבה בנושאים השונים הנוגעים בביוגרפי. כך שמדובר בחשיבה שהיא היסטורית וביוגרפית בעת ובעונה אחת ומתנסחת לא רק כפילוסופי אלא גם כפואטי. החשיבה המורכבת הזו אינה נעשית לעיוני הנפרד מחיי ההוגה אלה היא חלק מחייו ממש. בניגוד למחשבת ההלכה אינה דורשת הפילוסופיה מעשה. אך היא שואפת לשנות את חיי המעשה בכל זאת בדרך עצמאית מהיהדות על אף נגיעתה ביהדות. ליהדות הדתית ולפילוסופיה שתי דרכים שונות, אך שתיהן חוויות חיים נחוות. שתיהן מבקשות להיות חלק מחייו של ההוגה. שינוי בחיים אם תיצור הפילוסופיה כזה יווצר על ידי שינוי אופן החשיבה, היא זאת שתוביל. אין זה 'נעשה ונשמע'.

המעשה אינו תוצר של ציווי של פילוסוף זה או אחר שקדם לאדם החושב בעצמו. מדובר בחשיבה עצמאית, אינדיבידואלית לחלוטין. החשיבה אינה רק של הביוגרפי אלא גם של המערכתי. כיצד יוכל החושב לחשוב את הרפואה או את האמנות. באילו כלים יחשוב אותם בלי לקחת בהם חלק, או שמה חווייתם איתו כל הזמן. האם הסובייקט החושב יכול להפריד את עצמו מהחוויה האסתטית או מהחוויה הרפואית. ייתכן שהוא יוצר את המחשבה כשהוא שרוי בהן, כשחווייתו אינה נפרדת מהן והוא חוקר את הנחקר מתוכו.

המחשבה הרפואית היא מחשבה שפגשה את המוות, מחשבת המוות טבועה בה. ואילו המחשבה האסתטית היא מחשבת היופי. כיצד ינתק עצמו מהן מרגע שנכנסו למחשבתו. אפילו לא עסק בהן בפועל פעלו את פעולתן על הסובייקט מה גם אם פעל על אחת כמה וכמה. כך ששאלת המרחק מהחוויה המכוננת את החשיבה אין לה תשובה חד משמעית בוודאי בטווח האפשר. אם כך החשיבה מכוננת תוך היות בתוך הדברים והתבוננות בהם תוך מעורבות מסויימת. המחשבה איננה רק של מקצועות או אופן חשיבה אלא של מנגנונים ואופני התבוננות. של אופני הצגה ואופני נחוות של הנראה. מה שנראה מהווה נקודת מוצא מעבר למה שנעשה. הגלוי לעיניים הוא הדרך לשפוט את עומק החוויה הרפואית או האסתטית ודרכן את דימוי הגוף ודימויי המחלה. אם אחלום את הפילוסוף האין הוא כבר במחשבתי?  החלום הוא צוהר אל המחשבה לא פחות מן המציאות. משום שהדבר הקובע אינו האם הדברים נמצאים מולי ממש אלא מהי המחשבה המובילה אותם.

כך שהמחשבה בזמן חלום נמשכת בזמן ערות והמחשבה בזמן שיחה נמשכת בזמן התבוננות בברייה שנמצאה ליידי, תוכן המחשבה הוא שקובע. הסובייקט הישראלי המקוטע הוא זה הקובע התרחשות חווייתית ותפישתית, הוא החולם את תוכן המחשבה ומשקיע זמן ביציקת תוכנה לתבנית. ומעבר להשפעה על עשייה המחשבה היא עצמאית, קיימת בפני עצמה בתבנית של מאמר. מבקשת להצטייר במשפטים, תוכנה ביחס לפילוסופיה של האחר הוא זה שחושב מעברו האחר של השולחן. אני מול אחר, זה מול זה מול מרחב וירטואלי, מסך שמפריד וגבולותיו תחומים, אובייקט שבתוכו נכתבת המחשבה. מה שנרשם בגוף יכול להירשם גם בזמן חלום כמו בזמן ערות, המחשבה נרשמת בגוף, תוכן המחשבה משנה את הרכבו של גופנו.

לכן טקסט זה מבקש להירשם בתוכך. לחשוב פילוסופיה הוא לעכל אותה, מהראש לקיבה, העין מבקשת להשתתף והלב, כל המערכת. להירשם ולהופיע שוב בתודעה הסובייקטיבית של הסובייקט הפועל.    

 

 

 

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 הרב דוקטור טל סלוצקר

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 

הפילוסופיה רבת תמורות לאורך זמנו של האדם. היא מחדדת את המחשבה ולפעמים מקהה אותה אך הפסיכואנליזה מחדדת אותה בחזרה. פשוט אבל לא פשוט להבין את זה. לא עושים איתה דבר פרט לפרקסיס אך היא משפיעה על החיים. כל פילוסוף משפיע בדרכו על חיי המתעניינים וקשה לצפות מראש את ההשפעה. לרוב ישתנו חייו של המתעניין אחרי הצהרה על מחשבה וכניסת המחשבה לחיים. היא משפיעה על האופי ועל היחס לעולם ולחברה, על התודעה ועל היחסים החברתיים וגם על ההוראה והיחסים בין מורה לתלמיד. היא ידע אמיתי במלוא מובן המילה אך כמו שהיא מחזקת היא גם מעייפת. כשהעיקרון פשוט וההסבר גם הוא נשמר יותר כח. הדבר מנוסח היטב כעיקרון התער של אוקהם שטען שכך ההסבר יותר משכנע.

הפילוסופיה שאנו חושבים מושפעת מאופן חשיבה שקשור בעולם בו אנו חיים. מחשבת העיר היא מחשבת המוסדות, על כן מחשבת הפוסטמודרניזם היא מחשבה מוסדית. הקריאה בה משפרת את האופי והתארים עושים את האדם אנושי יותר. יש בה קשרים עם הפוליטיקה, האמנות והמדע ועוד שלל תחומי מחשבה שהפילוסופיה מפתחת ומשנה, היא אחראית לתחום החשיבה האנושית. היא ברובה איננה מחשבת הטבע אף על פי שהפיזיקה והביולוגיה הן המצאות פילוסופיות. הפילוסופיה עוסקת בעיקר באדם.

והוא זה שחושב את מחשבתו ועל מחשבתו ומסתדר עם המחשבה בתנאי האפשרות. רוב הפילוסופיה החשובה מפורסמת בתרגומים והיא נמצאת במשא ומתן עם המחשבה היהודית הדתית למשל מחשבת התלמוד או הקבלה. היהדות נוטה להכחיש את מעורבותה במחשבה היוונית אך כך הדבר. יוון ניכנסה לתחום המחשבה של היהדות דרך הארכיטקטורה והפיסול המנמוסמטיקה המחשבה הדת ועוד. לכן אנו שזורים בהשפעות יווניות בחיינו ששזורים גם במודרניזם. הבניינים בהם אנו חיים למשל מודרניסטיים ואינם בנויים כמו הבניינים של המאה ה-19 ברמת הפשטות העיצובית והיעדר הקישוט. הפילוסופיה של המאות בהן אנו חיים היא פילוסופיה אקדמית. תם זמנה של הפילוסופיה שאינה אקדמית. הערך הקיים באקדמיה שזור לאורכה של הפילוסופיה והפילוסופיה מתפתחת לקצב פירסומים אקדמיים.

האמנות בארץ מבקשת את השפעתה של הפילוסופיה ומושפעת ממנה במחשבת תולדות האמנות. בתערוכות ובספרי האמנו שזורים באופן סמוי רעיונות פילוסופיים המתגלים רק לקורא הבקיא במחשבה הפילוסופית היודע לזהות את מושגי המחשבה ואת אופנה. הממשגה של חיים פילוסופיה משנה גם את חייהם של האמנים ואת תפישתם את החברה בה הם חיים. גם המשוררים מושפעים מתפישות פילוסופיות וגם זה דרך השפעת האקדמיה. אנו חיים את מושגי הפילוסופיה במישור החברתי ובמישור השפתי והשפה נחרטת בגוף. המילים מזיזות את הגוף, משנות את הרגלי האכילה שלו, את הליכותיו ואת האופן בו הוא חווה את עצמו והוא מושפע גם מבחוץ מנופים, אמנות וכלים. כלו אלו מייצרים אדם פילוסופי ישראלי.

הוא תר את המרחב ואת אופקי המחשבה ומגלה באמצעותה את העולם התפישתי, הנחשב הוא גם הנתפש. החושים והתפישות שלנו תלויים זה בזה בעולם אופקי בו לצבעים יש סמליות ומשמעות ובו האינטרנט מהווה כלי לפרסום המחשבה ולמעקב. הניסיון להעיף את האלוהים מהפילוסופיה מייצר עיכוב במחשבה הדתית והתפשטות והמשכיות של המחשבה החילונית. המחשבה החילונית והדתית נמצאות בתן וקח בשימוש בשפה ואלו מתקיימות גם בתוך הנפשי המכיל את דחפי החיים והמוות. לפעמים התוך הנפשי נמצא יותר בקשר עם החוץ ולפעמים הגוף סגור בתוך עצמו. התוך הנפשי הוא גם המחשבה המזדככת מהאסתטי. החומר מאפשר לחשוב באופן פיזי והיחסים הפיזיים עם העולם נותנים עוד תכנים למחשבה באמצעות החושים. האכילה למשל עשויה לשפר את המחשבה או המישוש. תמונה עשויה לתת משמעות לחשיבה באופן ויזואלי והכל נרשם בגוף.         

זכרונות הרב דוקטור מיוון

טל סלוצקר

זיכרונות הרב דוקטור ביוון

 

המדינה היוונית נחותה ממדינת ישראל בכמה מובנים. אך היא איננה כזאת במובנים פילוסופיים. הפילוסופיה והדת היו באופוזיציה זו לזו שנים רבות והזיכרון נישמר. לכן הפילוסופיה מייצגת את החילוניות והדת את הדתיות המובנת. הפילוסופיה היא ייצוג של החילוניות ולא החילוניות עצמה, אך יש כאלו הרואים בה את החילוניות המובהקת. במובנים רבים היא המחשבה החילונית הכי וותיקה ועמוקה. הנוף היווני עצמו זוכר את הפילוסופיה העתיקה ומזכיר את הריב העתיק בין הפילוסופים והנוצרים שהגיע אפילו לשלב של איסור הפילוסופיה על ידי הנצרות. עם זאת היוונים טוענים שהפילוסופיה מעולם לא ניפסקה אצלם. שהעיסוק בה נמשך כל אלפי השנים האלו בהם היא הייתה למרכז המחשבה שמחוץ לדת, רוחנית ממחשבת הרפואה אך פחות פיזית ממנה. מחשבת הרפואה היוונית היא מחשבת הגוף ואילו מחשבת האידאות היוונית היא המחשבה שמחוץ לעולם שקובעת את מה שבתוך העולם. כך היוונית מיפו ופירקו את המחשבה לדורות הבאים. בדיאלוגים של אפלטון שהתרחשו באתונה מתואר מה שקרה לפני הולדת האקדמיות שהתחילו עם האקדמיה הראשונה שבנה אפלטון.

אחר כך הוקם הליסאון של אריסטו ושניהם קיימים כאתר של מחשבה יוונית. היוונים חושבים שצבעה של הפילוסופיה היוונית הוא ירוק ואילו אני הייתי אומר שצבעה של הפילוסופיה הישראלית הוא הכחול, כחול של השמיים. צבע המחשבה הישראלי שואף למעלה ואילו צבעה של מחשבת יוון שואף אל הטבע. כך מתבטאת סמליות הצבע במחשבה וסמל המחשבה בצבע. העולם שלנו דורש קיום מוחשי בשביל המחשבה על אף היות המחשבה רוחנית. המים עצמם הם מחשבה בנוסף לאידיאת המים. השמים עצמם נותנים דוגמא למחשבה בגלל גובהם והמטוס העובר בהם תר על המחשבה. בארץ תנאי המחשבה הטובים ביותר נמצאים בדת אך הדת מגבילה את הפילוסופיה ובנוסף היא איננה נותנת לאדם להרגיש את החופש המאפיין את המודרניזם.

בנוסף מחשבת הדת אינה מאפשר את המחשבה הכוללת בתוכה כתיבה ופרסום בגלל האיסור לכתוב בישיבה. כדי לכתוב ולפרסם דרוש אישור. העולם בנוי כמה שמאפשר מחשבה ואנו חיים בעולם המאפשר את המחשבה המודרניסטית והפוסט מודרניסטית. הספרייה מאפשרת תנאי זיכרון של הידע באופן סידורה כסלון והמדינה מאפשרת את מחשבת הפירוק הדה קונסטרוקטיבית. ההשתקפות היא יותר מודרניסטית מפוסט מודרניסטית ואילו הטקסט כיחידה נפרדת פסיכואנליטית היא מחשבה שמתאימה יותר לפוסט מודרניזם, גם אם קיום מחשבה מסוג כזה היה קיים גם לפני הופעת הפוסט מודרניזם בצרפת. המחשבה הפוסטמודרנית מאפשרת את ניקוי השטח לאמונה אך החילוניות הישראלית נלחמת באמונה מלחמה מרה באופן מושגי ובאופן רגשי. אפילו בזכוכית מופיעה הסימולקרה ותנועת המרחב הסטטי. זהו הסובייקט הרואה, הסובייקט התופס את המרחב התלת מימדי בהשתקפות ובמראה. הרבנות נשארת במרחב הזה חסרת מאמינים משום שהעם החילוני מרוקן מאמונה. כך נשאר הרב בנוכחות החפצים המאגיים ובתחום האמונה הפנימית. הרב נשאר לעצמו במרחב הפילוסופי המאוכלס באלו שאינם רוצים לפגוש את הדת בתוך חייהם אשר שוכחים את משמעותה של הרבנות ואת כוחה המחייה של המאגיה. לכן המאמינים מתקשרים עם הרבנות במרחב הוירטואלי באופן שטוח מבחינה פיזית שאינו מאפשר טקסים דתיים משותפים של ממש משום הריחוק. הקירוב לרבנות מאפשר גישה להתפתחות הדתית. אך הרב ממשיך להתקיים במרחב החילוני ולכן מתקיים תוך אמונה פנימית במרחב האימונה שזהו המרחב בו אי האמונה פוגש את הסובייקטים הצייתניים הטקסטואליים. הרחוב התל אביב במובן של בתי הקפה מאפשר מחשבה אך אינו נותן גישה להלכה. כך נשארת ההלכה על התפתחויותיה הטקסטואליות במרחבה הדתי ומעשיות החילוניות הישראלית במרחב העבודה. הקפה מאפשר את מחשבת הסובייקט ואילו הרפואה את מחשבות המוות והכח על הגוף. הפתולוגיה על התרחשויות הגוף מאפשרת את מחשבת הרפואה הפיזית המתמהמהת בין בריאות לחולי לגוף הבריא פעם נוספת לאחר שריפא את עצמו. והכשרות מציעה פיתרון לפילוסופיה על בעייתה.

היכן שאין מזון אחר  יש יותר מחשבה. המזון של יוון על בעיותיו מזכיר את מחשבת סוקרטס על רגע הלימודים שלו ורגעי מותו האחרונים ברגע בו ביקש לתת תרנגולת לאל הרפואה לאחר שבלע את הרעל. הרפואה מחזקת את המחשבה בניסיון הפיזי שהיא נותנת עם הגוף בלימודי הרפואה. כך היא מחדדת את התודעה ומספקת פיתרון לבעיה. המפגש עם הדת נותן את הבנת הרפואה כאמונה אך אינו נותן פתרונות פרקטיים ברפואה משום היעדרות המוסדות הדתיים שמספקים עזרה רפואית במובן הדתי. כך שהמסע בחיים הוא מסע בתוך הידע לעבר הסובייקט הפרה קוגיטיבי שמכיל גם את המחשבה הפרה קוגניטיבית ובחזרה למחשבת המילה ותוך כדי האזנה למה שמספק את הגוף מבחינה אסתטית. הסובייקט הישראלי הקטוע ומוצץ הדם מתקיים כגוף יחידני וכשיחה בין גופים עם הירדמות התודעה והתעוררות התודעה הגופנית. הפילוסופיה יוצרת סחרור של המחשבה שמתקיימת בנפרד מהגוף הסובל המתבונן במציאות כמתוך כלא. הסטטיות מספקת בסיס מסתובב לגוף הרוצה לחזור ולהיות גוף ללא איברים משתוקק ותמידי במישור האינסופיות של המחשבה אך הוא סגור בגבולותיו.

קומות המחשבה האסטתית הן כמו מוזיאון ובו קומת הקרקע ומעליה מישורי מחשבה נוספת כשהמחשבה התחתית היא החשובה ביותר. כך המחשבה מתקיימת בתוך המישור הבנוי כמעין כלא למחשבה. ההלכה מפזרת את האנרגיה ואילו הפילוסופיה כולאת אותה בתוך הגוף עד הסובייקט והגוף ללא איברים. האור מייצג את האלוהות שאינה חודרת לתוך המחשבה המחכה להתפרץ עם הבחילה. יובש המחשבה נותן לה מישור גיאוגרפי פוליטי מחשבת המחקר הנטולת היררכיות. כך מתחברת הפילוסופיה למחשבת הרפואה ומפרידה את עצמה מהשירה במישור הטקסטואלי. הפרדנו את עצמנו מן הטבע. פיזית ומחשבתית. רגעי הטבע שיש לנו בעיר הם רק זיכרונות מהטבע מאפשר המחשבה של יוון. הטבע בישראל מאפשר מטפורות ויש לנו מטאפורות בבנייה אך יוון הרחוקה מתקיימת מולנו בעיקר כשריד ארכיאולוגי. הגבריות מתקיימת בתוך הנוף הנשי של ארץ שמכילה בנופיה את הסובייקט הישראלי המת חי שמבקש את הדם הבא והוא נטול דם בזיכרונו את היהדות. הטקסט הנכתב על ידי המציאות מתחברת כיצירה מוזיקלית שמאפשרת למילים להיבלע לתוך מחשבת המוזיקה.

האמנות כמישור הנראה של המחשבה מספקת את הסדר הנדרש לדיבור עליה כזיכרון מעברו של העולם שחי בתקופה בה התאפשרה מחשבת עולם הציור הריאליסטי כנוכחות קלאסית ולא פוסטמודרנית. הנוכחות הפוסטמודרנית אינה מאפשר את קיום הקלאסיקה בציור במובנה המקורי אלא כפסטיש או חזרה פטישיסטית על העבר הקדום של האמנות. אך יוון מרוקנת מהאמנות הישראלית. שם אף מישורי העיר המודרנית מזכירים את לופז גרסייה של ספרד שאף ביקר בגבעת הפרתנון בשנות השבעים ולמד בה את האמנות הקלאסית. כך מספקת יוון קפיצה בזיכרון לציור ההיפריאליסטי הדתי של האמן הספרדי בעמודים נעדרי הברזל שלה. הפילוסופיה היוונית העכשווית עם זאת היא נאו אפלטונית ולכן סודית ופחות מפורסמת כספרות משום שספריה אינם נמכרים בחנויות הספרים היווניות הבלתי קיימות. מפת הבניין מספקת מראה מלמעלה על קומות המחשבה כממפה את אידיאת הבניין. מערכת המיזוג היא איוורור של המחשבה הנתקלת בלכלוך. וקדיחת הבנייה היא הביקורת המבקשת להחריב את ספרות המחשבה המתהווה בצעירותה ולהחליפה במחשבה ישנה או חדשה.              

 

על זיכרון פרויד ביוון

 טל סלוצקר

על זיכרון פרויד ביוון

 

הפעם אני כותב לכם בנימה אישית יותר. זהו אמנם מאמר הפעם אך אחד שדומה יותר ליומן מן הרגיל. נסעתי לאתונה יוון ואני נמצא כאן לעשרה ימים והנה עברו שלושה ונשאר לי רק עוד שבוע. לקחתי איתי ספרים ואחד מהם נקרא 'האלביתי' והוא מאת פרויד ובהוצאת 'רסלינג' הנפלאה.

'האלביתי' הוא מושג בו משתמש פרויד כדי לתאר את מה שנקרא בעבר 'המאויים'. הכוונה היא לעצמים ביתיים שמופיעים בבית או מחוץ לבית שמזכירים את מה שקראנו באגדות (שאחת מהן מופיעה בספר זה ומאת א.ת. הופמן) או בסרטים הוליוודיים בהם עצמים דוממים תופשים חיים. שם הספר מבחינתי ניתן לפירוק לשני חלקים האל-ביתי, משמע בתוך שם הספר יש התייחסות לבית אך גם לאל. וזה מה שהזכיר לי חווית ילדות בה ביקשתי בעת ששכבתי לישון הוכחה מהאל לקיומו ושאם הוא קיים שיילל בחוץ חתול שלוש פעמים, באותו רגע ילל בחוץ חתול כמספר הפעם שביקשתי ואני הסתתרתי מתחת לשמיכה לנוכח הוכחה זו לקיום האל.

ניתן לראות בחתול שבסיפור זה את 'האלביתי' אותו קיום שמתעלה על קיומו ומראה שהוא יותר ממה שהיה אמור להיות מלכתחילה. ובנוסף לכך הספר עצמו שנמצא איתי במלון הוא תזכורת לקיום 'האלביתי' אך גם לתזכורת האל-ביתי האל שנוכח בבית. כך ביוון שנוכחת ביהדות וגם נוכחת במלחמתה לשעבר ביהדות נוכח גם האל האל-ביתי גם בזיכרונות וגם באמונה וגם בתזכורת על הכריכה. כל זה מזכיר גם את עניינו של פרויד ביוון ואת נוכחותם של האלים היווניים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה העתיקה, כולם איתי במלון במחשבה. כך שבעיר אתונה שנוכחות בה בעיקר חורבות יוון העתיקה יותר מסימנים חיים שלה חיה המחשבה של יוון והיהדות בתודעתי ובמחשבתי וטוענת את הטיול בנוכחות סימלית שמעניקה גם משמעות. בעיר זו פעלו הפילוסופים הגדולים של העת העתיקה ובה מתו. פה ביקר אלכסנדר מוקדון כובש ירושלים ופה היתה האקדמיה של אפלטון. כל אלו מתועדים בשאריות המבנים ומאמצים למכור לתיירים זיכרונות מהטיול.

עיר שפעם היתה פסגת המחשבה וכיום היא עיר מתויירת של סחורות וחנויות. לפי מה שקראתי באוניברסיטה של אתונה 15 מחלקות לפילוסופיה. הרבה כל כך שקשה להאמין שאני זוכר נכון את מה שקראתי אך כך קראתי. ואף על פי כן לא נתקלתי אף בחנות ספרים אחת בכל העיר הזאת. ולא שחנויות ספרים הן סימן מובהק כל כך לציוויליזציה אך שמור להן מקום בחיי. והפסלים של פסלים שמתו מזמן מרובים מפסליהם של פסלים בני זמננו. כל זה מעיר נוכחות של טפילים על גופות הפיסול והפילוסופיה. שתיהן מטופלות על ידי הדחפמוות של קפיטליזם התיירות הבלתי נלאה שרק מוכר ומוכר ואינו מעוניין לעצור רגע ליצור. העיר אתונה כיעד תיירותי אינה מאירה מספיק את חורבות יוון ורומי הנמצאות ברשותה. אינה מטפחת מספיק את ניקיונן.

היא עסוקה יותר בלק על מזכרות תיירים ובגרפיטי, בזיהום עירוני ובשמחת חג המולד הנוצרי. זוהי עיר משוטרת שיש בה אתרים רבים ממה שאפשר לבקר בעשרה ימים. ובעידן דיגיטלי אפשר לדבר ממנה עם חברים ומשפחה מהארץ ומחוץ לארץ. ולקבל הזמנה לבקר בסטודיו של פסל שגר בה. ולבלות שעות בגנים הציבוריים. בעיר הזאת יש יותר פסלים יווניים גדולים מאשר בכל ישראל יחדיו, ופסלים ברמה שכל אחד מהם היה יכול להיות מוקד של תערוכת ענק במוזיאון ישראל בירושלים. ובחוץ לארץ אפשר לעצור ולחשוב על ההמשך. ולחשוב שובפעם ועוד פעם ופעם נוספת.   

בתמונה: פסל שצילמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה שבאיטליה לפני כמה שנים.
  

השבת בחילוניות

 טל סלוצקר

השבת בחילוניות

 

בעולם החילוני ישנה שבת. היא שונה מהשבת הדתית אך היא ישנה וקיימת, ונוכחותה בערבי שישי חד משמעית. זוהי שבת של מנוחה והתכנסות המשפחה והזוגות יחד וגם שבתם של הרווקים. היות זמן זה של שישי שבת זמן של מנוחה הוא מרווח זמן שהוא גם מצב של מחשבה ושל היות האדם עם עצמו מחוץ לעבודה ובתוך היומיים האלו שבין סופו של שבוע לתחילתו. יום חמישי הוא כבר סוף השבוע ויום שישי הוא כבר זמנה של כניסת השבת לתחום חיי המחשבה וההגות.

זוהי הזמנה לא רק לנוח אלא גם ללמוד ולשכלל את המחשבה. להיות האדם החושב החי חיים הקרובים יותר לספרות ולרוח הדברים. זוהי מציאות העולם בתקופתנו שמושפעת מהדת אך בתחום עולם חילוני שמשמר כמה מרכיבים אף על פי שפירק כבר את רוב מאפייני הדת. היות זמן זה חופשי מהמרוץ השבועי ומהלחץ להספיק ולהתקדם נותן אופי ספרותי זה שמאופיין גם על ידי יהודיות ועבריות ובו אפילו החברים בחו"ל סוגרים את השיחות הדיגיטליות בוידאו ובהתכתבות. המחשבה עצמה נגלית בכתיבה תוך היות הכתיבה דרך לתעד אותה ולתכן את ההיות הבא. גילויה על ידי הכתיבה ועל ידי הקריאה וההגות מהוות את דרכו של אדם להיכנס למאחורי הקלעים של אותה מחשבה כשחקן שמבקר באחורי התיאטרון. לא איבדנו את השבת, היא חיה בקירבנו. מאמינים ולא מאמינים. בעלי משפחות ומי שאין לו משפחה. פרק זמן זה מאופיין בפחות תנועה ובהתכנסות פנימה, במחשבות אודות המחשבה ובהזדמנות להתכונן.

מי שישתמש בזמן זה כדי להתכונן יכול לעשות זאת בדרך שמתאימה להלכה (קריאת ספרים) ובדרך פחות הלכתית (הדרך הדיגיטלית) אך תמיד ישמור את תכנון הצעד הבא והמנוחה כעיקרון מנחה במה שעלינו לעשות כדי להיות יותר פילוסופיים עם השבת. העם היהודי הוא עם פילוסופי. זהו עם חושב שמקיים מסגרות מחשבה כמו השבת האוניברסיטה, הישיבה והבית הפרטי. לכן ישמור אדם על מחשבתו ויכניס אליה את מה שלדעתו משפר אותה וירחיק ממנה את מה שלדעתו גורם לה נזק, על האדם לדעת בעצמו ולפעול בהתאם. זוהי הזמנה להתייחס לשבת כאל אירוע חשיבה ותכנון. וכפי שיתכנן אדם כך יתקדם בחיים בעולם פוסט מודרני בו האפשרויות כמעט אינן מוגבלות ביחס לעבר ואנו חוגגים היחשפות אינסופית למידע ולידע ואפשרויות בלתי מוגבלות ללמוד. כיום רבים אינם מכירים ברבנות ואינם מבקשים מהרב דבר.

לא ידע ולא הדרכה, לא ברכה ולא ניהול. אך אלו המובילים את עצמם במחוזות הידע להם דרושה הקריאה ופה מגיעים תפקידם של הכותב והכתב. אלו יעצבו את מהלך העניינים כפי שיושפעו מהם והם חלק מהתגלגלות אינסופית של דברים ממציאות לכתב ולהיפך. האות הכתובה אם כן מהווה חלק מהתהוות המציאות וההיסטוריה. וכפי שהתרבות שלנו מסומנת על ידי תחילת השימוש בעברית כשפת דיבור כך מהווה השימוש בדפוס דרך לשמור את המאמר על המדף ולהיות שומרו וכך למלא תפקיד ביחס לכתב. היהדות מחתנת פעילות במחשבה בניגוד לחשיבה העולמית המאופיינת בהפרדת חשיבה ממעשה ומעשה מחשיבה. לכן חיינו פה מאופיינים במה שנקרא בלטינית ויוה אקטיבה או חיי פעולה אך גם בחיי מחשב.

היות האדם לבדו מחזקת את בריאותו ושרידותו ומפנה אותו בכיווני מחשבה אינדיבידואליים. האינדיבידואליות אינה סותרת את היהדות וקיימת גם במקרא ותלמוד בדמותו של בצלאל בן אורי שיצר את ארון הברית תוך מחשבה אינדיבידואלית ועמד יחיד מול העם מול משה ומול האל. כך מסופר לנו בתלמוד במסכת ברכות בפרק הנקרא הרואה. שתהיה זו שבת נפלאה של הכרה במחשבות ושל גילוי המחשבה ושל לימוד ושל נחת רוח ושל שלמות האדם עם עצמו ועם אלוהיו ושל הכרה ביש ובסובייקטיביות עצמה.     

 

 

הקרע בין מוזאון תל אביב לאמנים; ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 טל סלוצקר

 

הקרע בין מוזיאון תל אביב לאמנים

ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 

 

בתקופת הקורונה (מאז תחילתה ועד היום) חויבו כל אזרחי ישראל לחבוש מסכות. בעת הנוכחית המחויבות הזאת נשארה בין השאר בתחומם של חללים סגורים, ובמיוחד חללים ציבוריים. על כן מוזיאון תל אביב מחייב את כל המבקרים במוזיאון להסתובב בו עטויים במסכה. האמנים חשו מנוכרים למסכות (אולי מתוך תחושת ניכור למקצוע הרפואה) והצהירו שהמסכה אינה מתאימה לאמנות מתוך עמדה שאמן אינו צריך לחבוש מסכה בתחומי עבודתו. עמדה זו התנגשה עם עמדת המוזיאון שכל המבקרים בתחומו צריכים לחבוש מסכות והתוצאה היא מעין חרם מחאה שהאמנים עושים על מוזיאון תל אביב. על החרם שמעתי מישראל דרור חמד שמציג כעת במוזיאון בעת שאני והוא עטינו מסיכות כפי שנדרש. עם זאת ולמרות הסכמת שנינו נשארו ניכור ואי הסכמה בין המוזיאון לאמנים שהתבטאו בכמה דרכים סמליות.

ספריהם של האמנים הישראלים הורדו מתצוגה מרכזית בספרייה ובמקומם יונחו ספרים של אמנים בין לאומיים. ובמוזיאון מצהירים שוב ושוב שהמוזיאון אינו מכניס אמנים.

כאילו עובדי המוזיאון (רובם לפחות) רוצים לומר האמנים אינם מוזמנים למוזיאון. אין כמובן איסור רשמי שאוסר על אמנים להיכנס אך יש מעמד סימבולי. כך נוצרה עויינות בין המוזיאון והאמנים ובין האמנים והמוזיאון. הריחוק הסמלי הזה בא לידי ביטוי גם בתערוכת ישראל דרור חמד שמציג במוזיאון כזוכה פרס שיף שמקבל כבוד מהמוזיאון ובוודאי שאינו מוקע מקהילת האמנים או משהו בסיגנון אבל נשאר כל השנים עד היום אמן בודד שאינו מתערבב בין האמנים. הדבר ניכר בריחוק בינו ובין הציירים ההירשברגיים ריחוק שבא לידי ביטוי גם בהבדל תפישת הציור. בניגוד לתפישתם את הציור כריאליזם שנח על זרים תיאורטיים של מופשט הוא חווה את הציור כבעיקר מיני ומיניות היא אכן הנושא בעבודתו על פי תפישת אוצרות המוזיאון.

הגברים החושניים והקרוס דרסינג בהשפעות הוקינג ומונה בולטים בתערוכה המתוקשרת היטב של האמן שאך זה פרץ למיינסטרים. עוד השפעה ברורה בעבודתיו היא של הצייר לוסיאן פרויד שגם הוא לא בחל במיניות בעבודותיו. המיניות ההומו ארוטית בציוריו של דרור חמד מזכירה לצופה הישראלי את עדי נס ואת משה גרשוני ומפגישה אותו עם הקהילה הגאה ועיסוק במיניות גברית שאינו בוש מול הרוח הכללית המתמקדת במיניות הנשית. ציוריו ישראליים במפגיע ונשאלת השאלה היכן מתחבר קטלוג התערוכה אחרי שהתערוכה פתוחה כבר. אף על פי שבא במגע עם כמה אמנים ישראלים נשאר דרור חמד אינסיידר שהוא אאוטסיידר. אמן מקובל כבר שמתקיים בביצה משלו. אמן ששווה להכיר שממלא את התנאים להצלחה ומציג תערוכה שהיא מעין תערוכת פתיחתו משום מרכזיות מיקומה. המוזיאון מכיר בהצלחתו ובחריגותו של ישראל דרור חמד ומעמיד אותו מול הכניסה לספרייה כמבקש להזמין את היוצאים מהתערוכה לבקר בספרייה שאינם מבקרים.

כך שניכורו של דרור חמד מתאים לניכורם הכללים של האמנים שמייצר את תגובת ניכורו של המוזיאון שמתהדר בשטח גדול מבעבר שנמצא בתחרות עם מוזיאון ישראל בירושלים ומהווה פנינה בלב ליבה של תל אביב ומזמין אותנו לראות ולהתעדכן באמנות עכשווית. התערוכה החדשה של אמנות עכשווית באזור שלושת האולמות שמוקדשים לאמנות ישראלית עשויה לגרום כאב ראש למבקרים והיא אכן נותנת זבנג למי שמבקר בה בלי להיות מוכן למה שיראה מראש. אמנים חדשים בעירבובייה בתוהו סיגנונות שאינו מזכיר את דרור חמד שנשאר מחוץ לתערוכה. פה הציור והפיסול מזכירים לנו שהאמנות כל הזמן משתנה אבל גם יש תומרקין להזכיר את האמן המת בתערוכה. ערבוביית המת והחי מחמיאה לתערוכה הקשה ומזמנת קצת היזכרות בתומרקין שלנו שכמו נתן זך נשכח במותו וששייך לעברה של אמנות שנוטה להשתנות.        

 

אתר חדש לטל סלוצקר

 פתחתי אתר חדש הלינק פה 

העת הנוכחית- טל סלוצקר

 העת הנוכחית

טל סלוצקר

 

בתקופה זו של התרבות פוסט מודרנית של שדות שיח וריבוי יחס לכלכלת התשוקה וצרכנות המעצבת את האישיות נראה שהסובייקט שבוי במשבר. אנשי העיר מרגישים ריקים ואף ריקנות והוצאות כמו רסלינג מנסות למלא את הריקנות הזאת במודעות ובחשיבה. האקדמיות שוב פותחות את שעריהן והסטודנטים שוב נוהרים להרצאות ונראה שמפץ הידע מתמלא שוב. החשיבה עצמה מספקת משמעות לחיים גם אם היא עשויה להיות בזבוז זמן, היא נותנת כח למחשבה ועוצמה. כך שהסובייקט הריק מתמלא מבפנים וכך מרגישה המחשבה. מחשבה של מלאות והתרוקנות מחשבת היש והמלא מחשבת מערך הכוחות. מוקפים בסימולקרות של בתי קפה הדזיין יושב בו ומשקיף ומחפש מה עוד לקנות בדרך אל סופו הצפוי. זוהי מחשבת המילניום הנוכחי מחשבה פוסט מודרנית המודעת לעצמה לקיום ולמסכים המקיפים אותה ולווירטואליות שמכל עבר. מחשבה של ספר שהוא מחילה אשר ההיות שם נכנס אליה מצד אחד ויוצא מהצד השני. המחשבה שהיא פריה של ההשקעה בה. עיקרון העונג הדבק בנו המרוסן על ידי האיעונג ועיקרון הממשות. הנפש המוכתבת. זו שמתקיימת כשרשרת מסמנים המצביעים על המציאות המענגת/מתענגת היחסים בין סובייקטים של סובייקט הצופה בעולם ותופש פרצפטים/נתפשים של עיניים המסיירות ורואות מהויות המזינות את המחשבה המגיבה לעולם.

הרגל החושבת בעודה צועדת ברחוב והטבע המייצג את הספרות סביב הסובייקט. המחשבה, השמיים, הספר הוא שמיים, הספר הוא רחוב. האדם צועד תחת השמיים דרך הרחוב ומפליא לחוש. מחשבת יוון שהותירה חורבות ומחשבות שבאות לידי ביטוי בפואטיקת השמיים. ספר שמכיל את מחשבת אידיאת האהבה. מחשב שהוא רגל שמהלכת במרחב האינטרנט דרך סימולציות והפיקוח הוירטואלי הממשי של ממשלות הממשילות את נתיניהן למשטרים רפואיים. זוהי האנושות הנמצאת במאבק מול הוירוס, האנושי מחשב, היד שהיא חלק ממכונת המקלדת, מכונת טל שהיא קרן אור רועי. ירד הערב על הממשי, ידע שהוא חלום. הסובייקט שנחצה על ידי המציאות והדיאלקטיקה המוליכה מדינה שנלחמת באויביה באופן מוחשי. מחשבה רפואית מהולה במחשבה פילוסופית שמתענגת בים המסמנים המוליכים זה אל זה אל ההיות שם הנחבא המגלם עצמו במרחב באופן תיאטרוני. העולם כבימתו של תיאטרון רפואי שמציג את הפציינטים לראווה למבט הרפואי.

החלימה כמנגנון העברת המציאות למציאות חלומית המופיעה ונעלמת לאחר מכן מן התודעה רק כדי להופיע שוב. עיר שיש בה שוב תושבים ומחשבה שמשוגרת מיידית דרך יבשות ברגע פרסומה מיד לאחר היכתבה במרחבי הרשתות הסלולריות. מכשירים שנותנים תודעה מול מכשירים שיונקים אנרגיות. כלכלת אנרגיה פרטית דרכה היש שם מסדר את יומו בעוברו דרך הישות. האדם הצועד בתבונה מעשית דרך עולם בו הוא חושב את מחשבת החומר. בכל אלו ניכרת דילדולה של הרוח בארץ במרחב של הממשי. העולם מוחיה מחדש כדרך הנשמה. עידן שצריך הנשמה. ספר שמנשים. ספר שהוא מפוח שמנשים שמעורר את הקורא אותו.

מקלדת היחסים בין דף לדף בפסל הזה העשוי מנייר שמיים, שמי נייר. כל זה בפתח בית ממנו בוקעת מוזיקה שבעדה כנראה כדאי לחיות. מרחב מדינתי בו האדם מוגדר כדי להיזרק לשוליים. אדם שהוא מים מהלכים. חברה שמוגדרת על ידי מאגר. מוקפים בגופים אווריריים מביטים באשליה שנוצרת בעין נאבקים בשקט דרך השפה מביטים שוב לתוך האור.

המציאות שלנו איננה יותר מציאות של תחושת הטבע אלא מציאות של מבט אל המלאכותי המואר באור פנימי שמאיר אל תוך הרשתיות בעיניים. המקצועות שלנו הם פסאדות של בניינים והחלונות סגורים לשני הכיוונים ורק כשנפתח חלון רואים את המקצוע מן העבר השני של השכונה, אבל רק את הפסדה שלו. אי אפשר לראות מה קורה בפנים בניין הפיזיקה מבניין הפילוסופיה.      

התקופה

 דוקטור טל סלוצקר

פילוסופיה רפואה וסוציולוגיה

 לאחרונה הרגשתי שוב את גבולותיהן של דיסציפלינות ותמהתי האם מקצועות שונים משפיעים זה לזה או שאינם. האם העיקרון הזה עובד כמו בכתיבתם של היידיגר והוסרל או שהדבר עובד יותר כמו בעבודתם של הסוריאליסטים. אינני בטוח שיש תשובה סופית לשאלה זו. ייתכן שהכל תלוי במידת המרחק. אם המקצועות רחוקים זה מזה או קרובים. אם היוצרים משתפים פעולה או נשארים נפרדים זה מזה. עיצוב ספר וודאי משפיע על תוכנו ולכן זו עשוייה להיות השפעת המעצב על מחבר הספר ועל הכתיבה. אך שירה עשויה להיות רחוקה משדרנות בטלויזיה בעת הנוכחית.  מידת המרחק עשויה להשתנות מתקופה לתקופה ומקירבה או ריחוק בין תרבויות. פיסול במצריים העתיקה למשל עשוי להיות בלתי מושפע מפיסול מקסיקני עתיק אך הדמיון החזותי ביניהם יכול להיות גדול למשל פיסול פירמידות. הרבה פעמים כבר נאמר שהכל עניין של קונטקסט. שהקשר הדברים קובע הכל. ומה עם מה שהרחקנו? האם גם הוא משפיע עלינו? אז השפעה עשויה להיות כמו דם שנשאר בווריד. הוא מכיל גם חלקים שהגיעו מחוץ לגוף אך הוא מסייר בפנימו. כאמנים השפעה עשוייה לעניין אותנו מאוד ולהעסיק אותנו. מהן ההשפעות שהשפיעו עלינו, מה השפיע על כל אמן שהושפענו ממנו וכיצד הדברים קשורים חזותית. כבני התרבות המערבית אנו עשויים לחשוב כיצד הרפואה השפיעה עלינו. וכיצד ספרים שקראנו משפיעים על אורחות חיינו. זהו פוסט קצר יחסית בשעה לילית זו אודות השפעה

6/10/2021

בית הספר האטליה בתל אביב

 טל סלוצקר

 

בית הספר האטליה

 

בית הספר האטלייה קיים זמן קצר בתל אביב ועוד קשה למדוד את הצלחתו בטווח הרחוק אך יש בו את כל מה שכדאי ומעניין לפגוש בבית ספר לאמנות הציור והפיסול. הוא מציע ציור ופיסול ריאליסטיים עם נגיעה בקוביזם ובעכשווי ומתייחס למסורות הרלוונטיות כיום למי שרוצה ללמוד את כל זה על הצד הטוב ביותר כולל מלגות וסטודיואים של אמנים וגם חללי עבודה לשאר הלומדים בבית הספר. נראה שהצד התיאורטי כרוך בו בצד המעשי ואין בו לימודי פילוסופיה או ספרות במובנן המקובל אך כמובן (למרות המחשבה שהם חסרים שם) ניתן ואפשר לנהל בית ספר כזה גם בהיעדר הצד הספרותי. בבתי ספר מן הסוג הזה המנוסים מלמדים את המתחילים ויש תמיכה באמנים בראשית דרכם וגם פוליטיקה ואידיאולוגיה פלסטית. אפשר לומר זאת אחרת. לפוליטיקה של האמנות יש ביטוי פלסטי.

 וכך במקום לבטא פוליטיקה ממשלתית הפסלים והציורים מבטאים את הפוליטיקה שמייצרים ביניהם אמנים. זוהי פוליטיקה של רעיונות בעלי ביטוי פלסטי, חוויתי, תחושתי, ומחשבתי שחורגים מהמקובל בבתי ספר דומיננטיים יותר בשדה האמנות הישראלית שמקדשים את הדל חומרית ואסתטית לטובת יצירה קונספטואלית של אמנות ועושר מחשבתי שנובע מהיחסים המורכבים עם הפסיכואנליזה, הספרות, הפילוסופיה ועוד שדות ידע כח שכוללים בתוכם שיח שפתי מפותח יותר משפת האמנות שאינה מתקדמת בקצב השפה המדוברת והכתובה. באטליה האמנות מתקדמת בקיצבה הפלסטי וזה אינו זהה לקצב השפתי. ההוראה בו מושפעת מלימודים בניו יורק ובבצלאל ומאמנים שמציגים בגלריית מאיה הסמוכה. הכל באכסנייה של אזור התעשייה המפחיד של פלורנטין שיש בו טיפוסים מטיפוסים שונים. עם זאת באותו אזור נמצאים סטודיואים של אמנים רבים ואכסניותיהן של גלריות רבות. בין האמנים יאן ראוכוורגר ובין הגלריות גלריה רוזנפלד הוותיקה.

האטליה שולחים אימיילים מעוצבים ונעימים לקריאה שעושים מצב רוח טוב ומעדכנים בקורסים הנלמדים שם. אבנר לוינסון ועותה פטינקין הם זוג נשוי של אמנים שהקימו ומנהלים את בית הספר שזוכה גם לתמיכה של ציבי גבע אמן דלות החומר גם הוא בוגר ניו יורק. לאחרונה הצטרפה לצוות המורים האמנית הנפלאה נועה שי שעובדת בציור ובפיסול ומלמדת שם קורס בפיסול ראש במיניאטורה. מעניין האם ערכים אסתטיים מהסוג שבית הספר מגיש יכולים לשרוד בשמש הישראלית גם בלי נסיעות לניו יורק או לבתי הספר באירופה.

יכול להיות שבסוג כזה של אמנות אנחנו (הישראלים) עדיין תלויים באמריקאים ובאירופאים ולא פיתחנו מסורת עצמאית מספיק. אבל זה עונה כמובן על מאפייניה של האמנות הישראלית שמקיימת דיאלוגים עם אמריקה ואירופה ממיקומה במזרח (ופחות עם האמנות הערבית המקיפה אותנו בינתיים, הרבה פחות). קשה לדעת בשלב זה אם 'האטליה' יכירו בטקסט כשווה ערך לפלסטי (הטקסט חזק מהפלסטי בארץ כמו במסורת היהודית). אם יכירו בצד זה של המחשבה הפלאסטית יוכלו לשלב באידיאולוגיה קונצפטים פילוסופיים שעשויים לתקשר טוב יותר עם מה שקורה בדיסציפלינות שכנות לאמנות הפלסטית ולתקשר טוב יותר ברמת הרעיונות המדויקים יותר שמציעה הפילוסופיה הקונטיננטלית. האקזיסטנציאליזם והפוסט מודרניזם בהחלט מתאימים למחשבה על אמנות כמו המחשבה על אותנטיות וממסדיות, כח נפשי ליצירת אמנות (מצד ניטשה) ומבנה העולם כטקסט סגור. בינתיים בית הספר מספק לנו באימיילים תענוג ויזואלי ועדכון לגבי אמנים שטוב להתעדכן בהם כל עוד האינטרנט פתוח וגם המוזיאונים והגלריות. חבל שבתי הספר בוחרים להם אזורים תעשייתיים כאלה ואינם מבצעים הגירה למרכז העיר (אזור מוזיאון תל אביב ופסל תומרקין בכיכר רבין). הם היו יכולים ליהנות מסביבה נקייה ומזמינה יותר.   

טל סלוצקר- מישל פוקו, הפילוסוף אליו אני תמיד חוזר

 טל סלוצקר

 

מישל פוקו- ההוגה אליו אני תמיד חוזר

 

לא תסולא בפז מורשת העברית שיש לנו בכתבים, ואיתם ההגות והמסורות שיש לנו מן היהדות. עם זאת אלו אינם מסבירים את העולם החילוני, זה נחשב באופן אינטנסיבי על ידי הוגי המאה העשרים שמעטים מביניהם דתיים ורובם חילוניים. ביניהם נמצאים הוגים חשובים רבים אך הפעם ברצוני לשפוך אור על פילוסוף אחד שאני מקדיש לו מחשבה מרובה וחוזר אליו שוב ושוב, אל מחשבותיו, על הפרשנויות אליו וגם אל האיש עצמו. מישל פוקו היה פילוסוף צרפתי שהשתייך לכמה זרמים, בין השאר הוא משוייך לאקזיסטנציאליזם, לפוסט סטרוקטורליסטים, לפוסט מודרניזם ואף לזרמים נוספים כמו המרקסיזם והאנטי פסיכיאטריה. ברצוני לפרוש בקצרה כמה ממחשבותיו בלי לפרט את כולן.

אני ממליץ לקנות את ספריו או לקרוא באינטרנט, לצפות בסירטונים ולשמוע הרצאות. הוגה חשוב מעין כמותו שנתן לנו מפה של העולם בו אנו חיים מבחינה מוסדית וסוציולוגית, כזה שהסביר לנו מהיכן הגיע האדם כפי שאנו מכירים אותו היום, מהם מאוייו ומה קורה כאשר הם פוגשים את החברה האנושית, וכיצד נולדה תמונתו אותה אנו מכירים בראי המשפט, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה ושאר המדעים אותם מכנה פוקו מדעי האדם. פוקו חשב שבכל תקופה ישנו רעיון מרכזי שמנחה את המחקר ואת הניסיון בצבירת ידע ושרעיון זה איננו קבוע ולכן הוא משתנה כעבור תקופה. הוא קבע שבתקופתנו רעיון זה הוא האדם. אנו רוצים לדעת מה מסתיר האדם ומהו הרכב גופו, מהי זהותו האמיתית וכיצד הוא מתנהג במצבי פשיעה, אילו ידיעות אנו יכולים לדעת אודותיו וכיצד ניתן לשלוט בו ולמשול עליו.

כדי לאפשר את הידע הזה החברה כולאת אסירים בבתי כלא ובבתי חולים, היא חוקרת את מאויי נפשו האמיתיים או המדומים ואת בעיותיו הנפשיות האמיתיות והמדומות. כדי לבצע מחקר זה מוגבלת פעילותו הגיאוגרפית ונוצרת גיאוגרפיה שלמה של עירוניות שמבוססת על מבנה שפוקו כינה 'פנופטיקון'. זהו בית כלא בו האסירים נראים אך אינם רואים את מקור המבט המביט בהם אשר תכנן ג'רמי בנתהם במאה ה-18. תקופה המכונה בפילוסופיה תקופת הנאורות. בתקופה זו נולד הרצון לדעת את האדם והמבט הבוחן אותו ואת גופו והשואף להביט במבטו החודרני לתוך נפשו. המבט הזה מאפשר את הרפואה ואת הקרימינולוגיה, את ההוראה בבתי הספר כפי שהם ידועים לנו כיום ואת החברה שלנו אותה פוקו מכנה 'חברת בית הסוהר'.

הוא קורה לה כך משום שהארכיטקטורה שלה לדבריו מבוססת על אותו בית סוהר שתיכנן הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתהם. את משנתו בדבר תופעות שונות בחברה האנושית פרש פוקו לאורך אינספור ספרים והרצאות. ביניהם 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' (בתרגום המשורר אהרון אמיר), תולדות המיניות 1,2 ו,3. 'המילים והדברים'. 'לפקח ולהעניש' ועוד ספרים רבים שעל תרגומם והוצאתם לאור אמונה הוצאת רסלינג הנפלאה. ספרים שיעשירו כל ספרייה ויסבירו לקורא תופעות שונות בחברה האנושית תוך מבט מעניין על ההיסטוריה לפי נושאים שונים ותופעות מגוונות. יש גם ספר מבואי בהוצאת 'רסלינג' ולמרות שהוא נלמד כרגע פחות באוניברסיטת תל אביב ימצא המתעניין הרצאות בעברית אך גם באנגלית ביוטיוב. מישל פוקו פיתח את מה שאנו מכנים הפוסט מודרניזם תוך טענה שהמרכיב המרכזי ביחסי האנוש של בני האדם הוא הכח הפוליטי אשר מחלחל ליחסיו האישיים ולחייו הפרטיים מכל כיוון ובכל צעד. הוא עשה זאת תוך דיון עם פילוסופים שונים ביניהם ז'אק דרידה ונועם חומסקי והשאיר אחריו במותו בשנת 1984 מורשת מפוארת ראוייה ומרתקת.    

טל סלוצקר- אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 טל סלוצקר

אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 

הסרט אודות הצייר אלי שמיר, "העמק הוא חלום" תופס אותי תמיד בלתי מוכן לצפות בו עד הסוף. וכך, למרות שכבר צפיתי בסרט מספר פעמים לא השלמתי את הצפייה בו. הוא מציג את הצייר מצייר וגם את חולשותיו האנושיות (בזמן ההסרטה הצייר מפתח מחלת פרקינסון). הוא מציג את הצייר מול העמק ומול מודלית יפה, מול העמק בו הוא חי ומול אישתו. צייר שמעניין לצפות בו ולהתעניין בו, צייר שמושפע בתחילת דרכו מסזאן ומהציור האקספרסיוניסטי ושהוא מחלוצי זרם הציור הריאליסטי בארץ. צייר שיש לו ממשיכים רבים בדמות תלמידים שהולכים בתלם שחרש להם המורה ומייצרים ציורים דומים לציורים שלו. אלי שמיר הציג תערוכות גדולות, במוזיאון ארץ ישראל ובמוזיאון הרצליה ושמו הולך לפניו באמנות הישראלית, וכל זאת למרות שבשנותיו בבצלאל, כך לדבריו, רצו המורים לזרוק אותו מהלימודים בגלל ציוריו. כנראה שזה סימפטום של הפריפריה.

הצייר אלי שמיר מעניין אותנו ומפלרטט עם המצלמה בחינניות. הוא מרוכז בציור ומפנה את הגב לפסל של אלכסנדר זייד בזמן ציורו. אלי שמיר הוא צייר של המציאות הישראלית שמשתמש בכלי ששונאים בבתי הספר הישראליים לאמנות- הציור. בבצלאל ובמדרשה לאמנות אם אינך חובט קשות בציור לא ראוי שתצייר וודאי שיש בעיה אם הפגנת יכולות ציור. הציור מפתח שוק בקלות גדולה יותר מהאמנות הקונצפטואלית והציור של אלי שמיר הוא ציור של שוק. נרכש על ידי עשירי ישראל ונחגג בהזדמנויות רבות.

הוא איננו הולך רחוק מספיק בכדי להציע לנו משהו שלא הכרנו אך הוא מספק את האופציה הידועה של ציור נוף ריאליסטי. הוא גם מציע אלגוריות שונות של הצייר והעמדות שמתכתבות עם ציורים ופסלים קלאסיים, דבר ראוי בפני עצמו. הציור של אלי שמיר איננו נראה לי מגונה, פרט כמובן לקונטקסט הישראלי. הייתי רוצה לשבת איתו לכוס קפה, להכיר אותו פנים מול פנים, אבל הוא רחוק מדי. גם גיאוגרפית וגם מנטאלית. אלי שמיר הוא צייר שמרוחק מנטאלית מהצופה. מרוכז כולו במעשה הציור שחומק מהמדיום השפתי, שנעדר מסדר השיח, אלי שמיר בחר כולו בציור והוא מתמיד בו. שנים ולמעשה חיים שלמים. לא מומלץ לאמן הישראלי המתחיל ללכת בדרכו ולהיות מנודה כמוהו, לסבול כמוהו את סבלי הציור ולהיות דמות מרכזית אך לא מרכזית מספיק באמנות הישראלית. לאמן המתחיל מומלץ להיות במיינסטרים של האמנות. הציור דורש היעלמות מסויימת מהמפה, שוליות מסויימת. אלי שמיר כמו רבים נוספים הוא דון קישוט של הריאליזם.

נלחם את מלחמתו האבודה מול תחנות רוח מודרניסטיות ופוסט מודרניסטיות וידאו ואינסיטליישן, פיסול עכשווי ומיצג. הכל מזווית של מיעוט. הוא ראוי להערכה אבל ספק אם בחר להיות מיעוט. הציור דורש קורבן, ואלי שמיר הקריב אותו וחי בפסטורליה שלו את אותו הקורבן. הוא עובד את אלילי הבד והצבע. כוחו הפנימי מאוזן משהו. אין זו התפרצות רגשות כמו ביצירותיו המוקדמות אלא סדר אפוליני יותר. אין הוא נכנע למערך הכוחות בשדה האמנות אלא משתף איתו פעולה. הוא מציג לנו את התגלמות הישות דרך האמנות. את הופעתם של חיי הכפר האותנטיים יחסית שאינם נכנעים בפני הדומיננטה של הרייטינג והמדיה האלקטרונית והדיגיטלית. אמנות של אוהב הסדר הישן באמנות ובכלל, חושב על שאיפותיה הסוציאליסטיות של ישראל בתחילת דרכה ועל אי התאמתו לחקלאות. אם תשאלו אותו וודאי יומר שהדבר הראוי ביותר לחיים הוא לצייר, הפוך מעמדתו של סוקרטס ששאף לא לעשות שום דבר. אלי שמיר לכוד במלאכת הציור וימשיך לספק לנו את פרי התבוננותו.    

 

טל סלוצקר- תקופת הקורונה

 טל סלוצקר

תקופת הקורונה

 

השנתיים האחרונות נחוות כמה שרבים קוראים לו "תקופת הקורונה". זוהי התקופה בה חלו וחלות הגבלות שלטוניות כאמצעי למאבק במגפה. רבים מחו כנגד הטלת המגבלות והיו גם כאלה שהטילו ספק בעצם המגיפה. קולות כאלה נופו מהתקשורת ומבקרים מהסוג הזה אינם מוזמנים לאולפנים. למשל פרופסור לאס שטען שהסיפור כולו מנופח איננו מופיע יותר בטלויזיה כפי שהיה בתחילת האירוע. קבוצת המפגינים שהפגינה מול ביתו של ניצן הורוביץ גם היא נעדרת לאחרונה מהשטח. נראה שהמחאה שככה או שהיא כובתה על ידי אמצעי התקשורת ומשרדי הממשלה גם הם לא הגיבו תגובה משמעותית למחאה.

הכח של השלטון למשמע ולסדר גדול יותר מכוחם של האזרחים בכלל והאזרחים המוחים בפרט. לכן מחאות כאלה כוחן להשפיע על השלטון מוגבל. הרפואה, כפי שניתן להיווכח בתקופה זו כוחה גדול בשליטה על גוף האזרחים והגבלת חופש תנועתם. אזרחים רבים גם מגבים אותה בטענה שמדובר בנושא השמירה על הבריאות הראשון במעלה. אבל טרם נאמד אומדן פומבי של היקף הגבלות החרות שהוגבלנו בהן וההגבלים ששמו על גוף האזרחים בעולם בכלל אבל בפרט, כפי שמעניין אותנו, בארץ. מסיכות המנתחים הפכו לפריט יומיומי שגור והציבור נענה להגבלות ששמים על הלא מתחסנים. אינני יוצא נגד החיסונים אבל ברצוני שהקורא ישים לב שהיקף החירות שלנו צומצם על ידי שימת הגבלות על הגוף.

כל זאת על ידי קריאה של 'מצב חירום' ואיתה קריאה לסנקציות על מי שאינו נענה להגבלות השלטוניות שבאו עם גילוי מחלת הקורונה (Covid 17) והתפתחויותיה לזני משנה כמו ה'דלתא' ו'הזן הבריטי'. הקריאה להתחסנות ולהיענות להגבלות שגם נאכפות היא גם קריאה לחילון החברה הדתית שאינה נענית כל כך בקלות לקריאות כאלה. הנה נאכפים בחברה זו ערכי הרפואה החילוניים והיא נדרשת באמצעות כך להתחלן ולהיענות לערכים של המדינה החילונית. תקופת הקורונה הראתה לנו כיצד ניתן להגביל את החופש שלנו בלי מחאה משמעותית שתוציא את השד מהקופסא, היא הנכיחה בפנינו כמה כח יש לאנשי ולרשויות הרפואה על חיינו, וכיצד חוקי רפואה הופכים לחוקי מדינה ומקבלים עדיפות על תחומי פעילות רבים אחרים שמושבתים עד להשגת ההישגים הרפואיים שרשויות הרפואה שמות בפני עצמן.

האזרחים שככו מהר ובקלות כיצד אי אפשר היה לצאת מן הבתים (בגלל העוצר) ואיך היינו כלואים ולא יכולנו להתרחק מרחק של יותר ממאה מטרים מהבית. כיום כשמזכירים את הרגעים האלו אנשים אינם זוכרים שהם היו בכלל, וכך ניתן להבין כמה בקלות ניתן לקחת מאיתנו חירויות בסיסיות בלי שמישהו ממש שם לב ובאיזו קלות יחסית מחילים עלינו חוקים רפואיים בין אם אנחנו מרגישים בנוח איתם ובין שלא. זקנים החלו פוחדים מהמוות, ילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, בני נוער הפסיקו לבלות, ומבוגרים הפסיקו ללכת לעבודה.

הכל בגלל אכיפת המגיפה שרובנו לא ראינו את תוצאותיה הממשיות בגוף. רשויות הרפואה פועלות עוד פעולות, מרחיקים מאיתנו את תוצאות המחלה ובכך מונעים מאיתנו את הידע של קיומה. הרשויות אוספות ידע שנמנע מהאזרחים והאזרחים נותרים משוללי אותו ידע. יש תופעות נוספות שנשללות מהציבור וזוהי רק אחת מהן. על ידי בידוד התופעה השלטון מרחיק אותה ואוסף עליה ידע, זהו עיקרון שפועל בתופעות נוספות שמאפיינות את העידן שלנו.

השאלה היא לא רק מה קרה אלא גם מתי יפסק השיגעון הזה והפאניקה סביבו ונחזור לחיות חיים רגילים בלי בידודים ומסיכות, ואין בינתיים אפילו תאריך משוער. חוקי הרפואה הם חוקים חזקים גם משום שהם חלים על כולם, על אזרח כמו על שרי הממשלה, על רופאים כמו על חולים. ורק נשאר לצפות, מתי הטירוף הנוכחי יגמר.    

 

ישראל ופריז, קשר מתמשך- מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 טל סלוצקר

 

ישראל ופריז, קשר מתמשך

מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 

תל אביב ובכלל האמנות הישראלית נמצאות ביחסים מתמידים עם אמנות פריז. אמנם היחסים היו בולטים יותר בעבר אך גם כיום יש התייחסויות בספרות תולדות האמנות הנכתבת בארץ ובתערוכות מוזיאליות. שלא לדבר על השפעת הפילוסופיה של פריז על הפילוסופיה הישראלית דרך בית מדרשה של הוצאת רסלינג בהנהגת דוקטור יצחק בניימיני המרצה באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה במרכז התפס"ן בתל אביב. דרך הוצאת רסלינג מתחברות הפסיכואנליזה הצרפתית והפילוסופיה עם החברה והתרבות הישראלית וכמות הספרים היוצאים לאור בהוצאה זו ראויה לציון. איכות הספרים גבוהה מאוד וכך גם רמת הדיון וההעשרה. יחסיה של האמנות הישראלית עם האסכולה של פריז חזקים עוד מראשיתה, ימיה נסיעתו של ראובן רובין לפריז כדי לפגוש את סוטין ומודיליאני והציירים של אז היו רעבים למראיהן של רפרודוקציות שחור לבן שהגיעו ובהן ציורים של ציירי אירופה הרחוקים ובהם סזאן סוטין ורבין נוספים. בהווה המרכז האמנותי של פריז נחלש ואמניה של ישראל מתייחסים לפריז יותר כאל מרכז כלכלי ופחות כמרכז של השפעה אמנותית. עם זאת עדיין היו בעשורים האחרונים בולטנסקי ובורז'ואה שהיוו אמנים בולטים ברפרטואר האהבות של האמנים הישראלים ושניהם הציגו כבר תערוכות גדולות בישראל ובולטנסקי זכה להתייחסות בימי חייו. שניהם היו אמנים עשירים ושבעי הצלחה שהציגו בכול העולם ופרסמו אינספור ספרים וזכו וזוכים לאהבה ולהערצה ולתיעוד בסרטים על אמנים ועל אמנות. מוזיאון תל אביב מזכיר לנו את היחסים ומציג בימים אלה תערוכת מודיליאני וסוטין קטנה שתופשת חדר או יותר מדוייק מסדרון קטן באוסף האמנות הענק שלו. תערוכה שזוכה לפרסום כה מסיבי שמצפה המבקר לפגוש בתערוכת ענק שמכילה עשרות או אולי מאות יצירות והנה כמות יצירותיו של מודיליאני קטנה ושל סוטין קטנה עוד יותר. היצירות כמובן יפהייפיות אך אינן ממצות את מה שאפשר לפגוש בארץ באוספים השונים והסוטינים היפים ביותר נשארו מחוץ לתערוכה. המודיליאני של אוסף הכט בחיפה אינו מופיע בתערוכה למרות יופיו הרב ובביקור שואל המבקר האם לשם מסדרון קטן זה נקלע למוזיאון? הרי היה יכול להיות יותר גדול, יותר מרשים, יותר נחקר, ויותר נזכר. ובמקום זאת מקבלים המבקרים במוזיאון עוגייה קטנה זו שמספיקה לכוס אספרסו קטנה בקפיטריה החדשה או הישנה ולבריחה מהירה מחנות המוזיאון שמציגה קיטש במקום ללמד את הקונים תיאוריות של האמנות ומוכרת כל מיני פיצ'פקעס וכך נזנחת מטרתה של חנות מוזיאון. אין אפילו מדף אחד של ספרי תיאוריה ופילוסופיה של האמנות והמבקר יוצא מאוכזב לביתו מהתערוכה ומהמרצ'נדייז המסחרי מדי. כל זה כמובן לצד תערוכתו של קאלדר בימים אלה שגם איכזב. ציורים של משטחי צבע תמוהים וילדותיים לא מתוחכמים מספיק ופסלי חוץ שמוצגים בפנים במקום בו הם מאבדים את האפקט על המבקר בתערוכה. הרי פסליו של קאלדר נועדו להופיע תחת כיפת השמיים כפי שהם מופיעים בירושליים ובשאר אתריהם המכובדים ואילו כאן מתכופפים הפסלים למראיהם של חללים מהם הם רוצים לברוח החוצה. הרישומים המוקדמים של קאלדר של בעלי חיים מוצלחים ומעניינים וגם פחות מוכרים בארסנל העבודות של האמן ולכן גם מפתיעים אך המבקר כאמור יוצא (כמו בתערוכת מודיליאני הנ"ל) מאוכזב ולא מסופק. קאלדר כמובן גם הוא פריזאי יקר ובסרט המעניין אודותיו בתערוכה נסקרים יחסיו המעניינים עם אמני פריז של תחילת המאה העשרים וביניהם מאן ראי ודושאן אליהם התבונן בהערצה בתחילת דרכו האמנותית. כל זה לצד תערוכתו של דוד גינתון ובה העלה של דקארט אבל האגף הזה כנראה היה סגור.  

טל סלוצקר, איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 טל סלוצקר

איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 

אאוטסיידר לתרבות הישראלית, מורה לציור, וצייר טכני אך מוכשר. איליה גפטר מצייר את נופי הים התיכון באופן טכני מעט אך מרשים מבחינת סקלת הצבעים וביטויי הים לגווניו. הוא השתקע בארץ לאחר שעזב את קנדה וארצות הברית מהן הגיע בעקבות לימודים עם הצייר ישראל הירשברג בבית הספר הבינלאומי לציור פיסול ורישום באומבריה איטליה. מוקיר את מוריו ברוס גנייה הפסל ואת הצייר יאן ראוכוורגר אותו הזמין ללמד בבית הספר לציור אותו הקים. גפטר הוא צייר מוזנח מעט בנוף הישראלי אף על פי שהוא עצמאי ומציג בגלריה רוטשילד אמנות והציג גם במוזיאון תל אביב. כך שלמרות הצדדיות הוא מקבל את ההכרה. עבודתו מתפתח מאוד בשנים האחרונות למרות טכניות מסויימת בחלוקה לקצעים של הדמויות בציוריו בדיוקנאות ובעירומים שנראים גם הם טכניים מדי. כאילו צייר כדי להדגים כיצד מציירים עם זאת יכולותיו בדיו השחור מרשימות וניתן לראות את ציוריו באתרו הרשמי באינטרנט. הערצתו לצייר אנטוניו לופז גרסייה ניכרת בציורי המשפחה בהם צייר את סבו וסבתו בקנדה ובארץ הוא חי קיום בודד ויוצא דופן. מסור להוראת הציור ולאמנות הציור הוא חוזר בכל פעם אל הבד, אל הנייר, אל הצבעים והמכחולים. מקדיש את עצמו לחומר שמעבר לדיבורים ומתמקד בכל פעם במה שיש מולו באותו רגע ובאופן הבעתו הציורי. מצייר בסטודיו או בטבע על בדים גדולים או קטנים ובעיקר מלמד, מלמד דור של תלמידים ולא ברור כמה השפעה מעשית תהיה ללומדים אצלו על תחום הציור משום שלמרות קיומה של סדנת הציור שלו מספר שנים איש מתלמידיו לא קודם עד היום לדרגת צייר מוביל. כמובן שההתקדמות תלוייה במשאבי הצייר וברמתו ולא רק באילייה גפטר ועל כן אין לבוא אליו בתלונות. יחסיו עם האמנות הישראלית מזכירים את יחסיהם של קבוצת 'אופקים חדשים' או את אלו שמקיים איתה יאן ראוכוורגר. מבפנים אך מבחוץ, ישראלי אך מהגר, נוכח אך נפקד. מציג אך אינו מתערה במיינסטרים האמנותי. מנותק מהווית המדרשה לאמנות ובצלאל, מסור לערכי המודרניזם הריאליסטי שמתחיל באימפרסיוניזם וממשיך בהתפתחויות שונות, אוהב את הציור הרוסי והצרפתי, הספרדי והאמריקאי. מביט אל מורו של הירשברג לאונרד אנדרסן בהערצה משל היה סב אהוב ורוכב על אופניים באנרגטיות. מביט בערגה על אמנותן של מצריים ויוון העתיקות ומקפל כן ציור לציורי נוף משל היו האביזר הטכנולוגי החדיש ביותר. דומה בהשפעה הצרפתית לציירי רוסיה אך לציירים הישראלים בהתמודדות עם האור והנוף הישראליים. לצייר קורבה בדבקותו בים ולציירי הריאליזם הישראליים בדבקותם במציאות. גפטר בפנים אך בחוץ, מושפע אך מבטא את מבטו, נחשף ומטמיע אך מתבודד ושוקט. צייר ביישן שמראה נוכחות וניגודים פנימיים וחיצוניים. משהו מחלחל ממנו ודבר מה ניבט החוצה. מתבודד חברתית אך נחשף לדיבורי קוקטייל בפתיחות התערוכות בגלריה 'רוטשילד'.  

 

 

דיוקנאות ברישום בית האמנים תל אביב/ תערוכה קבוצתית באצירת אירית לוין

 טל סלוצקר

 

דיוקנאות ברישום בית האמנים תל אביב/ תערוכה קבוצתית באצירת אירית לוין

 

בבית האמנים בתל אביב ברחוב אלחריזי מוצגת כעת תערוכת דיוקנאות עצמיים שנראית במבט ראשון כתערוכה מעולה ולאחר שני ביקורים נוספים נחלשת. ההזדמנות שווה את הביקור, מבט על דיוקנאותיהם העצמיים של קבוצת אמנים ישראלים שכונסו לצורך התערוכה. הדגש הוא על ציור ריאליסטי ועל אקספרסיוניזם מקומי בהשפעה אנגלית. התערוכה משתרעת על פני שני חללים, חלל גדול יותר ולידו חלל קטן והביקורת נכתבת במבט מפנים התערוכה בחלל הקטן ועד לתחילתה בחלל הגדול כך שהמבט מסתובב בכיוון ההפוך. בקיר הימני בחלל הקטן כאמור על הקיר הפנימי דיוקנו העצמי החלש של גידי פובזנר.

לידו ויטרינה עם דיוקנאותיהם של גד אפוטקר ושיר שבדרון. מעקב אחרי עבודתו של גד אפוטקר מגלה שאלו אנין עבודותיו הטובות ביותר של האמן, ישנם רישומים טובים יותר שלו וכאלו כבר הוצגו בבית האמנים בתערוכות קודמות. בית האמנים בראשות אריה ברקוביץ' מקיים קשר צמוד ורב שנים עם האמן וביקורים בבית האמנים מספקים מעקב כרונולוגי אחר עבודותיו בתערוכות השונות אך הפעם כאמור אינה ההזדמנות הטובה ביותר, היו טובות יותר. שיר שבדרון מציג ממש לצידו מחברת מסקרנת משנת 1976 שמכילה רישום דיוקן עצמי יפה ואימון על חתימת האמן שמבטא מודעות עצמית.

היה יכול להיות נפלא לראות יותר ממחברות אלו אך בתערוכה מוצגת רק אחת בגוון חום ומראה המחברת אכן אסתטי. לצידו ולא פעם אחרונה בתערוכה רישום בקפה וגואש על קרטון של ז'אק ז'אנו. כמו רוב האמנים בתערוכה ז'אנו מציג עבודות מהשנים האחרונות והדבר מסקרן. הקפה נשפך בשנת 2019. אבי עזרא מציג ציור חלש בנושא יהודי, הוא נראה כשהוא מניח תפילין ובשם הציור מצויינות תפילות השחרית והערבית.

הפנייה לנושא יהודי אכן ראויה אך איכות הביצוע חשובה לא פחות ובאמנות הישראלית והבתר ישראלית יש דוגמאות רבות, הפעם זכינו להופעה חלשה של העניין העוצמתי הזה. רישומה של אליזבט בניאל לא היה צריך להיכלל בתערוכה כלל מרוב שהוא חלש ואתי עמרם מציגה שני דיוקנאות לא מבושלים. ועתה נעבור לאולם הגדול והמשמעותי יותר. חגי ארגוב מציג ציור מעורפל וחלש על בד מעוצב בצורה מפותלת שאינה מאפיינת את הבדים. כמובן שכבר ראינו ביצוע טוב יותר מאת פסח סלובובסקי באינספור עבודות ופה ממש לידו הפנינה של התערוכה. שני רישומים נפלאים מאת תמר סימון שגם מביאה את דבריה בכתב על הקיר.

"מה שבעיקר מפעיל אותי בדיוקן הוא המבט" כותבת האמנית. "צורך אחר קשר עין עם המצויר, המכתיב את פעולת הרישום על הנייר. זוהי התבוננות פנימה והחוצה, שיוצרת קירבה עמוקה ואינטימית". הנה אמנית שלא רק שהיא מציגה רישומים יפהייפיים ושחורים אלא גם מצוטטת יפה. אמנית בחסד בתערוכה זו ובעלת אמירה מעניינת.

שני רישומים שבגללם שווה להיכנס לתערוכה. עם זאת היתה עושה טוב אם לא היתה שורטטת את הנייר וחופרת בו ברישום הגדול יותר, הרישום בעט שחור ועיפרון על נייר והוא משנת 2020 ערב ה Covid-19. מעניין לעקוב אחריה ואחרי התפתחותה ופה המראה שובה לב. לצידה דיוקן עצמי גדול ממושקף ובפרופיל של אמנון דוד ער משנת 1999. הצייר מציג פה אחרי שעזב את הארץ לגרמניה ולאחר שנסגר עמוד הויקיפדיה שלו בעברית. עם זאת זכה להצלחה בתערוכת פרס שיף אותה ביקר. הוא זוכה להצלחה בחוץ לארץ ולא ידוע מתי ואם יחזור. הציור הזה הוא מתחילת הקריירה שלו והוצג בעבר במוזיאון רמת גן לאמנות. מיד אחריו דיוקנה העצמי של רוני טהרלב בפחם וגיר על נייר אפור. רישומיה הגיריים של טהרלב מעולים כולל הרישום החזק והשווה הזה. כדאי ושווה להתעדכן בעמוד הפייסבוק של האמנית שמציג התפתחות תמידית ותחושות גוף וחלל חזקות ומעניינות.

רוני טהרלב היא אמנית שזוכה להצלחה רבה בשנים האחרונות ורישומיה כגון זה שמוצג בתערוכה נפלאים ושווים את המבט. טגיסט יוסף רון זוכת פרס שיף מציגה רישום חסר צורה ובעל מבנה חלל חלש בפחם על נייר שעדיף שהיה נשאר בסטודיו. נפילה עמוקה יחסית לרישומים שהוצגו במוזיאון תל אביב והתפרשות מיותר על נייר גדול שהייתה יכולה להיחסך בדמות נייר צנוע יותר לרישום הזה ספציפית. לצידה מציגה לאה כוכב שוודרון (אשתו של שיר) רישום סזניסטי לצד בעלה. שיר שבדרון צמיג פה שני רישומים מעניינים בעט וגדולים למדי שמזכירים מעט את דיויד הוקני ודיוקנאותיו העצמיים.

מיד אחריהם סמאח שחאדה המהוללת על ידי מוזיאוני תל אביב וישראל מציגה "טבע דומם" היפר ריאליסטי בעיפרון. חלש מבחינת אופי המגע בנייר והמבנים התלת מימדיים. הטקסטורות האשלייתיות ברישום חלשות ביותר ורחוקות מלהיות משכנעות.

אלכס קרמר מציג שני רישומי פחם על נייר. עבודה מסורתית יחסית של האמן ואיכותית מבחינת הביצוע ואיכות ההבעה. תרצה פרוינד אישתו מציגה רישום בעפרונות צבעוניים שהוא פחות איכותי מציורי השמן שלה אך דמותה מהרישום בעלת מבט אנושי ומשכנע והביצוע משנת 2021. רישומה היחיד של אודרי ברגנר בתערוכה יפה ועדיף על הרישומים של לאה כוכב שבדרון. מבנה הראש ברור יותר למרות החיפזון בביצוע.

עולה זיתון מציגה שני רישומי ראשים מתפצלים בעט כדורי שחור ומפתיעה מבחינת מה שאפשר להשיג בביצוע. גם הרעיון הצורני של הרישומים מעניין והראשים בעלי תנועה. אהוד פקר מציג קומפוזיציה על נייר שמעניינת משום הצבת ראשו בפינת הנייר, הרישום בדיו והוא שווה הסתכלות, לצידו גבי בן ז'אנו מציג שני רישומים חזקים במיוחד מיצירתו ונחרטים בזיכרון.

 אכן בעלי עוצמה והבעתיות. עם זאת רישומו של אנטון בידרמן של דיו על נייר ממש ילדותי. ולסיום דן בירנבוים ברישום מעניין של האמן עם ציפורים לצידו שמפתיע במבט ראשון. עד כאן על דיוקן עצמי בבית האמנים. תחילת שנות העשרים של האלף השלישי.