לרשום לקרוא להבין לחשוב להתבונן

 

הציור הניסיוני של רן טננבאום

 דוקטור טל סלוצקר

הציור הניסיוני של רן טננבאום

 

בתערוכות הרבות מספור של רן טננבאום מעברים מציור היפר ריאליסטי בהשפעת הצייר אנטוניו לופז גרסיה והאסכולה הספרדית וההירשברגיזם הישראלי לציור משוחרר יותר, ניסיוני וכזה שהתוצאה הסופית בו פחות צפויה, יש בו השפעות של אמנות ישראלית אך גם של אמנות בינלאומית, ציור גרמני למשל, כשאתה ניגש אל יצירותיו היית רוצה לצפות בעוד מדיומים, למשל מתבקשים פסלים במרכז גלריה חזי כהן בתערוכתו דלתות סגורות אך הוא נשאר נאמן לציור בלבד ואת כתיבתו מפרסם ברשתות החברתיות והיא משרתת את הציור. עבודתו הנוכחית עוסקת רבות במוטיב בית הספר אף על פי שמוטיבים מיצירות קודמות מופיעים, למשל העצים המוארים די מכיוון הצופה שבתערוכה ברוטשילד אמנות היו להיפריאליזם מרשים ורב טקסטורה עבודות עם גימור מתקדם יותר מהעבודות הנוכחיות. ציורו עירוני במובן שהוא משדר דיאלוג עם גרפיטי וצבע תעשייתי של נגיד מכוניות בניגוד לצבע של הציורים שהוא עצמו תעשייתי במידה, כזה שנעשה יותר עם השנים. הצייר עצמו מעיר בפוסט בפייסבוק שאיננו קרוב לכותבים שיכתבו עבורו את הטקסטים ולכן כותב אותם בעצמו. נראה שהחליט על כיוון של כתיבה תיאורטית ואינו מש ממנה נגיד לכתיבת שירה או פרוזה.

מה גם שזמן הקריאה של צייר ישראלי שעובד כל כך הרבה בסטודיו הוא מועט. הייתם רוצים למצוא בתערוכתו את כל המי ומי שמגיעים לתערוכות אך יצא לי לזהות רק את המעגל הסגור של ציירים אמנים ומעט דוקטורים ונהגי משאיות וכדומה, כמובן היו עוד אך את רובם לא זיהיתי. הציורים ברובם גדולים ונראה שטננבאום מילא את הגלריה בקלות. הייתי רוצה למצוא עוד אמנים מאמנויות אחרות אך הם נעדרו מהתערוכה, המשוררים למשל אינם פוסעים פנימה לתוך הגלריות כבר שנים מספר. הצופים הישראלים אינם אוהבים את עבודותיו של רן טננבאום למרות הרמה הגבוהה באמנות המקומית, מה הסיבה? הוא איננו מתחנף לטעם הקהל אשר מבקש דרמה מסוג שהוא אינו מציע לו, הוא נשאר יותר פנים ציורי עם כמה נגיעות בנושאי השיגעון והחינוך ואיזה זוג עיניים מדממות בציור שאומרות הכל. המקהלה השרה בציור אחר מצויירת באופן מעניין וכך גם התווים הפתוחים מולה. הקשר עם הגלריה יפה אף על פי שרן עובר בין גלריות כבר שנים, בעבר עבד גם עם גלריית אלון שגב ומי יודע לפי המפה הזאת אם זוהי התחנה הסופית אצל אמן פרפר שכזה. בתקופתנו, תקופה בה הטלוויזיה כמעט אינה מתייחסת לאמנות הישראלית הסיכוי להפוך לכוכב מדיה נשאר בידי הרשתות והרשתיות. גם בית הספר שהוא הקים משאיר סיכוי שיצוצו עוד ציירים צעירים חדשים, הזדקנות התחום ניכרת במבקרים, הסטודנטים משאירים סיכוי לשרידות התחום בעתיד. הצייר המדובר נמצא אם כן על פי מפת חיי האמן בארץ איפשהו באמצע הקריירה, הוא דואג להימנע מהצגת רישומים ומתרכז בעבודת הצבע ובמה שהחומר שלו והפיגמנט עושים דרך דרכי ציור נוספות של התזה, ציור ישירות מהטיובה, שפיכת נוזל ועוד מעשים חומריים. יש סיוטיות בדימויים שהוא מציג וברור שהעניין מודע לעצמו, בתי הספר שלו על ילדיהם שעומדים ליד הלוח מיד מעלים בתודעה עונשים של בית ספר אנגלי משנות החמישים דוגמת אלו שמופיעים בסרט החומה של פינק פלויד, כך שיש גם דיאלוג עם הקולנוע ומצאתי גם השפעה של ציור צרפתי על יחס הישיר שלו לטבע והאוונגרד שלו ששרידים ממנו חדרו לציורי רן טננבאום.

שם התערוכה כאמור בדלתיים סגורות אמור לשדר קלאסה וסגנון ששייכים לעשירון העליון. אלו הם אכן הקונים בגלריות בארץ, אך האמנים נשארים כתמיד בתחתית הפירמידה, משרתים את המנגון כולו שלו הם נותנים את חייהם ואת גופם במלוא מובן המילה, לפחות בציור יש סממנים של חופש שמזכירים שהאמן בבסיסו הוא חופשי ליצור ולהתפרע ככל שיתחשק לו במסגרת אמנותו ואם יבחר בכך גם במסגרת אמנויות נוספות או אולי אף במקצועות שכנים.       

בשבח השיעמום

 דוקטור טל סלוצקר

בשבח השיעמום

 

בתקופה בה אנו חיים קל למצוא אנשים המדברים בעד 'המעניין'. מחפשים את מה שמעניין ורוצים לעשות ולחיות את מה שמעניין. מאמר זה דן בצידו השני של המטבע, השיעמום, הוא הצד הבטוח יותר בחיים, זה שאינו מזמין הפתעות מטרידות, איננו גורר אותנו להרפתקאות שלא רצינו להשתתף בהן, ומסכן אותנו הרבה פחות. קללה סינית נוסחה "שתחייה בזמנים מעניינים" אבל למה הכוונה? האם כל כך נורא לחיות דבר מה מעניין? הצד המשעמם של החיים הוא צידם הבטוח יותר, זה שאינו מזמין סיכון שהאדם אינו רוצה להזמין לעצמו, זהו חלקו של הזמן בו אנו יושבים על מישור יציב. פעם הייתי בשיחה עם הצייר יאן ראוכוורגר, הוא הציב לי שאלה: מהם קווים מקבילים לצידי הנייר? וענה כעבור שבוע "זה משעמם, מאוד משעמם, ולכן חשוב". אם כן הצד המשעמם הוא צד חשוב, ובמיוחד בתרבות שסוגדת ל'מעניין', מחפשים אורח חיים מעניין, משהו מעניין לעשות, דבר מעניין לחוות ודבר מעניין לאכול, התרבות בה אנו חיים שכחה את משמעותו החשובה ביותר של 'המשעמם' זה שוודאי הסיני או היפני יראו בו ברכה.

גם במסורת הרבנית המשעמם נחשב למעניין, למשל לימודי התלמוד בישיבות. אם ניתן ל'משעמם' זמן והזדמנות נגלה את יתרונותיו הניסתרים, הוא חשוב לנו ורובנו איננו יודעים עד כמה, שבח השיעמום חשוב בדיוק משום שהוא מציע את האופציה הזאת שאיננה מוצעת לעתים קרובות מספיק בחיינו רבי התהפוכות והאקשן. 'המשעמם' נותן לנו זמן להתפתח ולהתעניין, הוא מציע לנו את מה שחשוב את מה שיש פחות מנוס מלהכיר בו, הוא פרק הזמן בו אנו מתרכזים בניגוד לרכבת ההרפתקאות של 'המעניין'. לקרוא ספר למשל עשוי להיחשב למשעמם, או לעסוק בשירה, אלו הם עיסוקים מרכזיים ומשמעותיים ביותר, שלא לדבר על לשכב במיטה או ללכת לישון. לא מתכוון לשעמם אתכם למוות, רק להציע את השיעמום כאופציה רלוונטית. כל מה שבטוח ויציב, שאיננו כרוך בסיכון אדיר ושקשור בעיון ובאורח חיים בטוח יותר, רק הצעה שחורגת מהעניין המוכר. השיעמום משאיר מקום לחלימה בהקיץ ולשירבוט, מפלט של ביטחון במציאות ההפוכה שלנו. זהו האזור הבטוח של הרצוי והחמים, שלווה בין בני משפחה למשל עשויה להביע את הביטחון המבוקש. לא המריבות, האזור נטול הקונפליקטים. המשעמם מותיר אותנו שקטים יותר, מוכנים להשלים עם מציאות שנכונה לנו כשהמציאות כזאת. אינני פוסל קונפליקט למען החשוב לנו, או הפיכה למען מטרות חשובות בחברה, רק אומר שהשיעמומון הזה חשוב לנו גם הוא. והוא שמוביל אותנו לחיים פוריים ולא רק התהפוכות והמהפכות. המיטה בה אנו ישנים יציבה, יש לכך סיבה, איננו רוצים ליפול בשנתנו, כך היא יציבות שבמקומה, מעניין במקרה הזה היה יכול להוביל למצב בלתי רצוי, לפעמים המעניין איננו נכון והיציבות בטוחה.

גוף האדם גם הוא רוצה לפעול ביציבות הזאת שגם אליה אנו משתוקקים, כמו הגבר שרוצה לאכול אחרי שחזר ממקום עבודתו, או חיה הישנה במרבצה. הלילה הוא זמן של שקט שאין בו הפרעות לרוב, על כן הוא כר יציב ליצירה ולעיון. הנקי על פני המלוכלך, המאוזן על פני הנטוי, הדממה על פני רעש מחריש אוזניים שעשוי לבוא אחריה ולהימוג. לכל פסל שמפוסל היטב יש בסיס איתן ויציב. הוא המאפשר את עמידת הפסל. עלינו להסתייע ביציב, להעניק לו חשיבות בחיינו ולא להרפות ממנו כשהוא נחוץ. חיינו דורשים את השיעמום למען ביטחוננו, למען נוכל ליצור ולחשוב, לחיות ולהמשיך לבנות מבנה של יציבות.     

על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר ועשייתם הרבגונית

  על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר

טל סלוצקר

שני המלחינים המדהימים ד"ר ברוך ברלינר ואבא שלי נחום סלוצקר כבר במסע הופעות שנמשך כמה שנים. זוהי דרכם לכסות את העולם ולהביא את הצלילים שהלחינו ואת הסרטים שעשו לכל מקום. תזמורות רבות באירופה ביצעו את היצירות וגם שתי תזמורות בארצות מוסלמיות, חוץ מזה ההופעה הבאה תהיה בטורקיה וגם זה נפלא ביותר. כל המופעים מצולמים בוידאו ונערכים כוידאו קליפים, זוהי ההזדמנות שלכם לשמוע מוזיקה קלאסית עכשווית מעורבת ברוק ולצפות ביופי של הסרטים יוצאי הדופן אשר משודרים בערוץ של ברוך ברלינר ביוטיוב. הסרט המקיף והארוך יותר בשם 'הכתובת על הקיר' כבר נחשף בחלקו ומתייחס להיסטוריה המודרנית לאחר התייחסות ארוכה לתנ"ך ביצירה הנפלאה 'בראשית'. כבר מיליונים צפו בקליפים ושמעו את המוזיקה וגם אתם יכולים להתעדכן וליהנות מאסתטיקה קלאסית עדכנית. היצירות הן קופרודוקציות בינלאומיות בשיתוף עם רוסיה ועם גרמניה פולין ועוד מדינות רבות. זוהי הצלחה גדולה לא רק לצמד האמנים אלא בכלל למדינה ולכל מי ששותף ליופי יוצא הדופן שמהדהד מכל יצירה בה שומעים את כלי הקשת, הנשיפה התופים והזמרים. העבודה הכה ממושכת היא אימון לשמיעה ולנפש ותוכלו ליהנות ממנה במסך הביתי מול המחשב או הטלויזיה. להקת הרוק הרוסית שמשתפת פעולה עם השניים נקראת שוקולד ומציעה לנו צליל מתוק וסאונד רוק שמחיה את הבמה. הכל אחרי עבודה קפדנית שנמשכת זמן רב ותוצאה של חברות ארוכת שנים ושל דיאלוג שנוגע לזהות, היסטוריה, מוזיקה, דת, חינוך, ועוד. היצירות מולחנות ברעננה ובהרצליה והן לב התוצר של הצמד הזה. ההתייחסות מצד כלי התקשורת השונים כוללת טלויזיה ורדיו עיתונים ואתרי אינטרנט והשניים מפורסמים כבר בכל דרך אפשרית, הפרסום עובד בשבילם ומפרסם את הצלחתם ואת המרכיבים הרעיוניים של היצירות שהלחינו. תנו כפיים ליצירות של דואו המלחינים והיצירות, הכניסו לחייכם עוד מוזיקה מעולה ותיהנו.  

מאמר על דמות ישו הנוכחית

 דוקטור טל סלוצקר

מאמר על דמות ישו הנוכחית

דמותו של ישו מופיעה ביצירות אמנות רבות וכמובן כדמות מרכזית בכתבי הברית החדשה. הוא דמות מוקצית על ידי הממסד הדתי בארץ ובכל זאת רבנים מרצים עליו, לדמותו יש גם ערך סמלי. מיהו המשוגע אם לא ישו. הוא נושא את סבל העולם על כתפיו. הסבל שנושא בתוכו את משמעות הקיום, אותו סבל שמקשה כל כך.

 במובן מסוים ישו הוא האמן הישראלי, ובמובן נוסף כל אדם הוא ישו. המאמין הנוצרי רוצה שנחשוב שישו היה יהודי, ואכן כך היה. ישו או ישוע כשמו המקורי הוא סמל להיותנו כאן, לכך שכל הווייתנו נועדה לא רק למעננו אלא גם בשביל האחר. הוא נצלב כפי שכל יהודי נצלב בשואת עמנו ומהוה דמות לדיוקן כפי שמהוה כל אמן, על כן רשאי כל אמן לחשוב את עצמו כמצייר או מפסל דיוקנו של ישוע. הוא מופיע בסרטים רבים ודמותו פופולארית מאוד ואף על פי כן היווה השראה לפילוסופים גדולים, כמו סורן קירקגור ששאף אל דמותו של הצלוב ולגאולה דתית. סמליותו היוותה ומהווה דימוי לאינספור מאמינים הרואים בו ובדמותו את גאולתם ואת שאיפתה של האנושות שהתגלמה כבר בגאולה. כל מה שצריך על פיהם הוא להאמין בו וניגאל כולנו.

להקשיב למצוותיו, אבל גם (הבלתי אפשרי) להפסיק להיות יהודים. דמותו היא דמות נצחית במובן שהוא סטטי כבר אלפי שנים, סיפורי חייו היוו אינספור תמריצים לשנאת ולרדיפת יהודים, שלא לדבר על פחד תהומי מפני היהודים. אך עבורנו שוכני מדינת ישראל הוא יכול להיות מושא התעניינות בלתי מזיק היות והעניין בו אינו גורר שום התחייבות מעשית. כל שצריך כדי לחשוב על דמותו הוא ספר והנה הכל כבר מולנו. איננו נושאי צלבים מושבעים כשכנינו שעלו לכאן בשביל עבודה ותנאי חיים בתחנה המרכזית.

אין לנו צורך באמונתם ואיננו מתקרבים לאמונה זאת באמת. כל זה לא עובד בשבילנו. אנחנו מעדיפים לחשוב על הדימויים כפי שחושב הקורא בספר היסטוריה או בנובלה. דמותו של ישו מלווה אותנו כפי שמלווים אותנו הנביאים או כפי שאנו עשויים לחשוב על יצירה מוזיקלית נוצרית, נגיד לה קרימוזה של מוצארט המבכה את מותו. הדמות הזאת שלו (של ישו), הטראגית, הבלתי מרפה, הדורשת הזדהות ומסמלת את החושב עליה, ההיסטורית במובן המתמשך ארוך הזמן ביותר שניתן לחשוב עליו. ישו זה שאף הופיע בחלומותיי. היהודי שכל העולם נושא אליו פנים, הוא משה של הנוצרים המאמינים. צלבו הוא הצלב של דגל אנגליה, בשמו יצאו למסעות הצלב הנודעים במטרה לכבוש את ארץ ישראל. בעקבות רדיפותיו נאשמנו אינספור פעמים שלא בצדק ברדיפתו ובמותו אף על שהרומאים הם שגזרו עליו את הדין וביצעוהו. ישו זה הוא התגלמות האמנות הזרה, זו שאינה נכנסת לבתי הכנסת. הוא זה שקרא לעקור את עם ישראל ביחד עם שורשיו כפי שדרש לעקור עץ פרי שפירותיו מקולקלים. הוא זה שלימד את מאמיניו שלא להיות יהודים.

הוא זה ששינה תקופה בהיסטוריה והוביל את שליחו פאולוס להיצלב בשבילו, ישו זה הוביל המוני מאמינים לסבול בשבילו ומתוך אופוזיציה לאמונתו יופיע המדע החילוני למרות רדיפת המדענים בידי הכנסייה שאכפה את אמונתו על המוני האירופאים תחת שלטון הכנסייה. הישו של הכנסייה מצא אופוזיציה אנגלית בדמותם של האתאיסטים המתעקשים על חוקי הטבע כניגוד לתיאוריה הניסית של הנצרות. התעקשותה של הכנסייה מצאה את התעקשותם של המדענים מן הצד השני למרות רדיפתם בידי אנשי הדת. למרות כל אלו גבר המדע על חוקי הכנסייה והדרך הפחות לוחמנית מצאה את דרכה עמוק יותר לתוך ליבם של היהודים הרוצים להיות מושפעים מהנצרות אשר מוצאים בדמותו עניין.    

 

הפילוסופיה

 טל סלוצקר

הפילוסופיה

 

הפילוסופיה איננה מחשבה מנותקת מהחיים אשר נוגעת להם רק כעיון. היא אירוע של המחשבה אשר נובע גם מהביוגרפי בנושאיו ובחוויית החשיבה שלו. כמו הפסיכואנליזה היא נוגעת בפרטי, בנחלם, בנחווה בחיים ובכל מה שקורה לפילוסוף בחייו, בין אם מדובר במאורעות טובים או רעים. תולדות החשיבה מספקת תקדימים למחשבה בנושאים השונים הנוגעים בביוגרפי. כך שמדובר בחשיבה שהיא היסטורית וביוגרפית בעת ובעונה אחת ומתנסחת לא רק כפילוסופי אלא גם כפואטי. החשיבה המורכבת הזו אינה נעשית לעיוני הנפרד מחיי ההוגה אלה היא חלק מחייו ממש. בניגוד למחשבת ההלכה אינה דורשת הפילוסופיה מעשה. אך היא שואפת לשנות את חיי המעשה בכל זאת בדרך עצמאית מהיהדות על אף נגיעתה ביהדות. ליהדות הדתית ולפילוסופיה שתי דרכים שונות, אך שתיהן חוויות חיים נחוות. שתיהן מבקשות להיות חלק מחייו של ההוגה. שינוי בחיים אם תיצור הפילוסופיה כזה יווצר על ידי שינוי אופן החשיבה, היא זאת שתוביל. אין זה 'נעשה ונשמע'.

המעשה אינו תוצר של ציווי של פילוסוף זה או אחר שקדם לאדם החושב בעצמו. מדובר בחשיבה עצמאית, אינדיבידואלית לחלוטין. החשיבה אינה רק של הביוגרפי אלא גם של המערכתי. כיצד יוכל החושב לחשוב את הרפואה או את האמנות. באילו כלים יחשוב אותם בלי לקחת בהם חלק, או שמה חווייתם איתו כל הזמן. האם הסובייקט החושב יכול להפריד את עצמו מהחוויה האסתטית או מהחוויה הרפואית. ייתכן שהוא יוצר את המחשבה כשהוא שרוי בהן, כשחווייתו אינה נפרדת מהן והוא חוקר את הנחקר מתוכו.

המחשבה הרפואית היא מחשבה שפגשה את המוות, מחשבת המוות טבועה בה. ואילו המחשבה האסתטית היא מחשבת היופי. כיצד ינתק עצמו מהן מרגע שנכנסו למחשבתו. אפילו לא עסק בהן בפועל פעלו את פעולתן על הסובייקט מה גם אם פעל על אחת כמה וכמה. כך ששאלת המרחק מהחוויה המכוננת את החשיבה אין לה תשובה חד משמעית בוודאי בטווח האפשר. אם כך החשיבה מכוננת תוך היות בתוך הדברים והתבוננות בהם תוך מעורבות מסויימת. המחשבה איננה רק של מקצועות או אופן חשיבה אלא של מנגנונים ואופני התבוננות. של אופני הצגה ואופני נחוות של הנראה. מה שנראה מהווה נקודת מוצא מעבר למה שנעשה. הגלוי לעיניים הוא הדרך לשפוט את עומק החוויה הרפואית או האסתטית ודרכן את דימוי הגוף ודימויי המחלה. אם אחלום את הפילוסוף האין הוא כבר במחשבתי?  החלום הוא צוהר אל המחשבה לא פחות מן המציאות. משום שהדבר הקובע אינו האם הדברים נמצאים מולי ממש אלא מהי המחשבה המובילה אותם.

כך שהמחשבה בזמן חלום נמשכת בזמן ערות והמחשבה בזמן שיחה נמשכת בזמן התבוננות בברייה שנמצאה ליידי, תוכן המחשבה הוא שקובע. הסובייקט הישראלי המקוטע הוא זה הקובע התרחשות חווייתית ותפישתית, הוא החולם את תוכן המחשבה ומשקיע זמן ביציקת תוכנה לתבנית. ומעבר להשפעה על עשייה המחשבה היא עצמאית, קיימת בפני עצמה בתבנית של מאמר. מבקשת להצטייר במשפטים, תוכנה ביחס לפילוסופיה של האחר הוא זה שחושב מעברו האחר של השולחן. אני מול אחר, זה מול זה מול מרחב וירטואלי, מסך שמפריד וגבולותיו תחומים, אובייקט שבתוכו נכתבת המחשבה. מה שנרשם בגוף יכול להירשם גם בזמן חלום כמו בזמן ערות, המחשבה נרשמת בגוף, תוכן המחשבה משנה את הרכבו של גופנו.

לכן טקסט זה מבקש להירשם בתוכך. לחשוב פילוסופיה הוא לעכל אותה, מהראש לקיבה, העין מבקשת להשתתף והלב, כל המערכת. להירשם ולהופיע שוב בתודעה הסובייקטיבית של הסובייקט הפועל.    

 

 

 

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 הרב דוקטור טל סלוצקר

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 

הפילוסופיה רבת תמורות לאורך זמנו של האדם. היא מחדדת את המחשבה ולפעמים מקהה אותה אך הפסיכואנליזה מחדדת אותה בחזרה. פשוט אבל לא פשוט להבין את זה. לא עושים איתה דבר פרט לפרקסיס אך היא משפיעה על החיים. כל פילוסוף משפיע בדרכו על חיי המתעניינים וקשה לצפות מראש את ההשפעה. לרוב ישתנו חייו של המתעניין אחרי הצהרה על מחשבה וכניסת המחשבה לחיים. היא משפיעה על האופי ועל היחס לעולם ולחברה, על התודעה ועל היחסים החברתיים וגם על ההוראה והיחסים בין מורה לתלמיד. היא ידע אמיתי במלוא מובן המילה אך כמו שהיא מחזקת היא גם מעייפת. כשהעיקרון פשוט וההסבר גם הוא נשמר יותר כח. הדבר מנוסח היטב כעיקרון התער של אוקהם שטען שכך ההסבר יותר משכנע.

הפילוסופיה שאנו חושבים מושפעת מאופן חשיבה שקשור בעולם בו אנו חיים. מחשבת העיר היא מחשבת המוסדות, על כן מחשבת הפוסטמודרניזם היא מחשבה מוסדית. הקריאה בה משפרת את האופי והתארים עושים את האדם אנושי יותר. יש בה קשרים עם הפוליטיקה, האמנות והמדע ועוד שלל תחומי מחשבה שהפילוסופיה מפתחת ומשנה, היא אחראית לתחום החשיבה האנושית. היא ברובה איננה מחשבת הטבע אף על פי שהפיזיקה והביולוגיה הן המצאות פילוסופיות. הפילוסופיה עוסקת בעיקר באדם.

והוא זה שחושב את מחשבתו ועל מחשבתו ומסתדר עם המחשבה בתנאי האפשרות. רוב הפילוסופיה החשובה מפורסמת בתרגומים והיא נמצאת במשא ומתן עם המחשבה היהודית הדתית למשל מחשבת התלמוד או הקבלה. היהדות נוטה להכחיש את מעורבותה במחשבה היוונית אך כך הדבר. יוון ניכנסה לתחום המחשבה של היהדות דרך הארכיטקטורה והפיסול המנמוסמטיקה המחשבה הדת ועוד. לכן אנו שזורים בהשפעות יווניות בחיינו ששזורים גם במודרניזם. הבניינים בהם אנו חיים למשל מודרניסטיים ואינם בנויים כמו הבניינים של המאה ה-19 ברמת הפשטות העיצובית והיעדר הקישוט. הפילוסופיה של המאות בהן אנו חיים היא פילוסופיה אקדמית. תם זמנה של הפילוסופיה שאינה אקדמית. הערך הקיים באקדמיה שזור לאורכה של הפילוסופיה והפילוסופיה מתפתחת לקצב פירסומים אקדמיים.

האמנות בארץ מבקשת את השפעתה של הפילוסופיה ומושפעת ממנה במחשבת תולדות האמנות. בתערוכות ובספרי האמנו שזורים באופן סמוי רעיונות פילוסופיים המתגלים רק לקורא הבקיא במחשבה הפילוסופית היודע לזהות את מושגי המחשבה ואת אופנה. הממשגה של חיים פילוסופיה משנה גם את חייהם של האמנים ואת תפישתם את החברה בה הם חיים. גם המשוררים מושפעים מתפישות פילוסופיות וגם זה דרך השפעת האקדמיה. אנו חיים את מושגי הפילוסופיה במישור החברתי ובמישור השפתי והשפה נחרטת בגוף. המילים מזיזות את הגוף, משנות את הרגלי האכילה שלו, את הליכותיו ואת האופן בו הוא חווה את עצמו והוא מושפע גם מבחוץ מנופים, אמנות וכלים. כלו אלו מייצרים אדם פילוסופי ישראלי.

הוא תר את המרחב ואת אופקי המחשבה ומגלה באמצעותה את העולם התפישתי, הנחשב הוא גם הנתפש. החושים והתפישות שלנו תלויים זה בזה בעולם אופקי בו לצבעים יש סמליות ומשמעות ובו האינטרנט מהווה כלי לפרסום המחשבה ולמעקב. הניסיון להעיף את האלוהים מהפילוסופיה מייצר עיכוב במחשבה הדתית והתפשטות והמשכיות של המחשבה החילונית. המחשבה החילונית והדתית נמצאות בתן וקח בשימוש בשפה ואלו מתקיימות גם בתוך הנפשי המכיל את דחפי החיים והמוות. לפעמים התוך הנפשי נמצא יותר בקשר עם החוץ ולפעמים הגוף סגור בתוך עצמו. התוך הנפשי הוא גם המחשבה המזדככת מהאסתטי. החומר מאפשר לחשוב באופן פיזי והיחסים הפיזיים עם העולם נותנים עוד תכנים למחשבה באמצעות החושים. האכילה למשל עשויה לשפר את המחשבה או המישוש. תמונה עשויה לתת משמעות לחשיבה באופן ויזואלי והכל נרשם בגוף.