הרב דוקטור טל סלוצקר
ארם גרשוני צייר האהבה
אנשי חמר נופלים ברוח. אנשי רוח נופלים
בחמר. ציירים נפלו בזה ובזה
צייר טכני סבוך במבוך ההירשברגי של אופן ציור מתוכנן מראש שנדרש
לבצעו, נורמה של מקצוע שקבועה כבר משנות השמונים, אופן הציור הזה הוא דרך סלולה בה
צייר הולך עד שהוא מגיע למכשול. בדרך הציור ההירשברגית בשלב הזה משייפים את הציור
בנייר זכוכית ובסכין יפני, נשאר רוח רפאים. הרוח שנשאר אמור לרמז על המשך הציור.
כיצד יחלץ את עצמו ארם גרשוני שראשו ראש משה וגופו יליד הארץ, צייר שנופל לתוך הים
התיכון כשכנפיו שבורות. הוא פותר את העניין באהבה. ציור שמגיע לנקודת השבירה הזאת,
שפוגש את המינוטאור הזה, ציור טיפש שאי אפשר לבצע אלא בטעות יכול למצוא את עצמו רק
דרך הרגש זה של בן לאימו. או במקרה אחר של צייר שאינו נכנס ראש בראש בצייר פראנסיס
בייקון שידע להתעמת עם המינוטאור, אולי היה מינוטאור חכם בייקון. כשארם הגיע לפתח
תערוכתו של בייקון בניו יורק ידע להסתובב אחורה ולצאת, המפגש עם ראש כראשו של
בייקון הפריע. אז במקום להיכנס ראש בראש ארם בחר בדרך האסטטית. הטבעת רגש בצבע
בנקודה יחידה היא נושא לתערוכה. אי אפשר לתכנן נקודה כזאת, רק לחוש. התחושה הזאת
שמלווה את ארם גרשוני היא משהו שאי אפשר לבצע בטכניקה, זאת נקודת ההתנסות בחומר
זהו החומר שאין למשורר. הפגנת החוש תוך התעלמות מאופן הציור מביאה במקרה הטוב את
הצייר ליצירת אינטימיות עם הצופה, דבר מעבר ליצירת ציור. בשביל המחשבה הזאת שווה
ללכת רחובות עם טרפנטין, שווה לעבור את היומיום בסטודיו הדחוק, המשמים שקירותיו
לבן תעשייתי. אין הבדלים בין אור צפוני או פלטות במשיכת המחול הזאת, בין הצייר
לחוש טרם כבה. זהו אופן חיים, התבטאות שדורשת רגעים של סבלנות וסבל. הצייר נושא
עליו את החושים הוא מינוטאור שנקודת המפגש בין צווארו לגב שעירות שמכבידה עליו. הוא
נושא על צווארו את משא המשוגע משא החוש שתכף יעלם, האור מהבהב רגע והנה שוב חושך. העין
היא הנשמה, אם היא דולקת כל הגוף מואר ואם חשוך בסטודיו מה רב החושך. ארם מצייר
בלי לדעת מתי יבוא הרגע, הוא מצייר התרחשות בלי לדעת את כוונת הרגע בלי לעשות
אנליזה, וטוב שכך. היעד זה של חיטוט בפצע שמאפיין את עבדות הציור הוא כלא לנשמה שבנויה
מהיכלות ואינה נושאת היררכיה. קר בסטודיו בלי מגע של מודל, הגלריה סגורה. נשאר רק
צייר ואגס, גם לוח עץ עם פטינה צעד בלתי צפוי, מעידה. אולי זאת הסיבה שכל כך נמשכים
לציורים הבלתי גמורים, אלה שיש בהם בד ריק בצדדים. הם בלתי שלמים, חסר ישראלי
יהודי ממלא אותם נוכחות צייר קיומי, כל צייר הוא קיומי. ומתוך היהודי הזה שנשימתו
נפש יהודי נולד צליל הוא הנושא בלעדיו אין ציור. אז ההתרחקות מתבצעת מאליה והציור
הופך מדיום אינטלקטואלי. משום ששם הצייר נוכח נעדר, הוא מבצע עבודה שאינה עבודה
כסופר חסר ניסיון מעשי הוא נשאר ישוב, ורק ריחוק ודעות על עבודתו ישכנעו את ארם
שהציור הצליח. בשביל זה היה שווה לקום בבוקר ולבוא אל הסטודיו
