בין האינטלקטואלים לחרדים

הרב דוקטור טל סלוצקר

הוא פילוסוף ד"ר לפילוסופיה

סופר, משורר צייר, ועורך ישראלי

מטרתו של ספר האמונה שבידך להציע לקורא השקפת עולם על נושאים שונים שוודאי ירצה להתוודע אליהם. קודם כל וודאי יחוש הקורא שמציאות חייו פרושה בין שתי אפשרויות. החילונית והדתית. ושתיהן קשורות במצב קיומי שמאפשר בחירה בין בדידות אקזיסטנציאלית לחיים בקהילה דתית, אינני אומר לקורא במה עליו לבחור אך ייתכן שירצה לחשוב על כך והנה שתי האפשרויות, אורח חיים חילוני מאפשר חופש מדת ואילו אורח חיים דתי מאפשר קרבה לבורא. פעולתו המרכזית של אורח החיים הדתי בתפילה ובשיחה עם הבורא. החילוני וודאי יחשוב כי מדובר במשימה מיותרת אך היא מספקת לאדם את החברה הנחוצה בשעת בדידות והיא מלווה בפליאה מן העולם שנמצא בחוץ. ישנם זרמים דתיים רבים וכל אדם רשאי לבחור בזה שירצה ולכל אחד מהם יתרונות וחסרונות אך כולם מאוחדים בהלכה עליה כולם מסכימים למרות מחלוקות והבדלים שניתן לגשר עליהם ולעתים הם אף דקים מאוד. בסיסי ההלכות כתובים בספר התלמוד ובספר השולחן ערוך אך ברצוני להוסיף המלצה נוספת. על המאמין לכתוב במחברת את מחשבותיו ותחושותיו ואולי אף לחבר לעצמו גרסאות משלו לתפילות כדי לדבר במילותיו ובמשפטיו שהוא בחר וחיבר. הדבר שונה מכתיבת שירה ונחשב בעיני דתיים רבים כגבוה יותר משירה. דרך זו מציעה חיזוק לאינדיבידואליזם השוכן בליבו של מאמין שלאו דווקא מעוניין ללכת בדרכם של הרבים אשר אינם חושפים בפני עצמם את מחשבותיהם בדרך ויזואלית. מקורן של האמנויות בארץ ביהדות והגות יהודית גם היא בדיאלוג מתמיד עם היהדות ומקורותיה במקרא ובאמונה היהודית גם כשהיא חילונית לחלוטין, עלינו לאמץ את המקורות אל ליבינו כדי להתחבר למקורות השפה ולדרכה להביע את שניתן להביע בעברית שברשותנו. אין פרוש הדבר עזיבת הספרות העברית או המוזיקה. עיקר העניין הוא במעבר מחשבות בסיס אלו שעוצבו במשך אלפי שנים על ידי עמנו ובנתינת יד לאטמוספירה זו לעצב את תודעת היומיום שלנו. והרי היהדות מצויה ביומיום זה שלנו ואפשר למצוא אותה בכל סיטואציה, מבית קפה ואוניברסיטה ועד חוף הים ומנוחת שבת, עלינו אם כן לחיות תודעה זו באופן שבועי ולאפשר לטוב שבה לחדור אלינו בין אם מדובר בסטודנט או בדוקטור באנשים עובדים או בחיים חיי נוחות יוצאים מגדר הרגיל. לשבת יש כח בלתי רגיל לעצב את תפישת הקדושה שלנו ולאפשר לנו לשרוד את עבודת הפרך שהשבוע עשוי לעתים להיות, אין צורך לעזוב לשם כך את חיי העבודה, מספיק לשם כך להתעדכן ולחשוב כיצד השבת אמורה להיות על פי ההלכה. אף אדם אינו מסוגל לשמור את כל חוקי היהדות בבת אחת מאז שבית המקדש חרב. יש הלכות שאי אפשר לקיים. אך עלינו לשמור את מה שמאפשר לנו לחוש שעשינו מספיק. בתל אביב יש לא מעט מוסדות דת. מקוואות ובתי מדרש בתי כנסת ותוכניות לימודים שונות. היהדות שורה בקיומה העכשווי המלא בכל ערי הארץ וכל אדם יכול לבצע את מה שהיא דורשת ממנו ואת המיטב מרגע שהוא מתעורר ועד שילך לישון. מה שצריך לשם כך הוא סידור או בית כנסת ומודעות ליהדות ששורה בכל אדם בעם היהודי בכל עת. בעיר זרמים חרדיים ודתיים ציונים, נחמנים ופולנים, ליטאים חב"דניקים וספרדים וכל מי שמעוניין להתקרב יכול לעשות זאת דרך ערוצים אלו וערוצים נוספים. העיקר לשמר את חווית הדורות והתוצאה יכולה להיות גילוי של היסטוריה משפחתית ואני רוחני עצמי יהודי ותודעה עמוקה שעשויה להיות ליטאית ישראלית תודעה קבלית או ציונית משיחית ובעצם מבחר התודעות עצום ומתחלק בין מספר עצום של אנשים. אנשים רבים צמאים להלכות ואלו ערוצים דרכם אפשר לקבל כאלה, ולהיחשף למושגים ותכנים מעולמה של היהדות - המצוות מתייחסות לעולם האדם ולעולם החי וכוללות בתוכן התייחסות לחומר ורוח וביהדות אי אפשר להפריד ביניהם. יהדות זו שאני מציע היא מיזוג בין יהדות דתית וחילונית ולאו דווקא צריך להפריד ביניהן. שתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת באותו אדם. אלוהים ברא את האדם כדי שרוח וחומר ידורו בו בכפיפה אחת והוא יכול לחיות בשלום עם החומר בעולם עם הבשר ועם רצונותיו להתחבר עם נשים או לחיות בייסורים אך מדוע בעצם? היהדות מציעה לאדם מיזוג שנותן לחיי הרוח והבשר כבוד באורח חיים אחד ומאפשר שמירה על מצוות נידה וחגים, מרחק נגיעה שבת ותפילה. כפי שהאדם דר בעיר הרוח דרה בחומר וזזה דרכו כפי שאוויר נושב בצינורות, המחשבה מוכלת באדם והבשר ואפילו קיום המוח אינם ההסבר היחידי לקיומו של האדם. אם היה האדם רק נוירונים ואלקטרונים לא היה יכול לחשוב והיה דומה יותר למחשב אך האדם הוא הרבה יותר מזה. הוא יש שנע בעולם ומודע למה שמפעיל אותו ותודעה חילונית שאינה מושפעת ולו במעט מתודעה דתית אינה מאפשרת למלא את אותו חלל אשר משאירה החילוניות מנוכר ריק ומבודד מרוחניות אלוהית.

בין האינטלקטואלים לחרדים

טל סלוצקר יובל כספי קריקטורה וחולשת עור ברווז

טל סלוצקר

יובל כספי קריקטורה וחולשת עור ברווז

המורה לציור גרפיטי יובל כספי הוא לא פחות מאדם צדדי בעולם האמנות הישראלי, מכיר כל ושוקל את מילותיו ומציג את ציורי הקריקטורות האנטישמיות בחופן גלריות ממוסדות זורק את מבטיו לכאן ולכאן ומתפאר בכיבושי הדמויות בעולם האמנות הישראלי. תלמיד של רפי לביא ויאיר גרבוז שהוא גם קנאי גדול לציירים הריאליסטים וליכולתם הבלתי נחוצה מאז המצאת הצילום להעתיק מציאות ולבנות פרסונה של ביצועיסט למען מזמין עשיר או פרס מוזיאלי נכבד. בגלל רבותיו איבד יובל כספי את הכיוון הריאליסטי בהכשרתו ופנה לכיתות רגליים באמנות ובתיאוריה מהן הוא מלקט ומבצע חוזר על שעשו לפניו ונצמד בעור ברווז למי שמעוניין להיזכר במפגשיו עם האמנות והאמנים, למעשה הוא שכח או שמעולם לא ידע את ההבדל בין מה שנאמר לאובייקט עצמו ומסרב להכיר בכך שהדברים הם עצמם, מגניב תיאוריה ומצהיר עליה שהיא המהות של עבודתו בוחן עבודות סטודנטים וממשיך הלאה. מכיוון שיובל כספי הוא איש שטח אבל אינו חורש את השדה אלא את האנשים והשמועות. הוא אינו מאלו שמציירים אלא מאלו שמדברים ומאגפים מחכים בפתיחה עם כוס יין עוקבים אחרי גיבורי נעוריהם הקמלים בעת דאבונם יובל כספי הוא פחות הציורים ויותר הקריקטורות. מה שמעניין אותו הוא כיצד מחליקים מסר וורבלי אבל כזה שמופיע כתוב כבר מראש וחס וחלילה שלא יהיה משלו פה נגמר מהלך העניין, הוא שקוע בליפסטיק של ג'ף קונס או בנוסטלגיות משעורי המוזיקה אבל מסרב להאמין שלא שם העניין ושהגיע הזמן לשנס מותניים ולעשות מעשה במדיום הציורי או בוידאו או בחוברת או יהיה מה העיקר שיקרה כבר משהו בדבר עצמו בגלל שלברווז שתלה על עיריית תל אביב כבר צמחו נוצות עד אשקלון. הנפילה הזאת בה מסתבר שבקומפלקס של האמן הנקודה הבלתי מעובדת ביותר היא היצירות עצמן היא תוצר של חברה ישראלית שמדבר ומתלוצצת ומרימה כוס יין מפגינה חברויות ומושכת את הזמן ואין בה מוסר עבודה רוסי. בגלל שיובל כספי בחר בצד שמצייר ציורים ואת הצד המצייר מאפיינת דבקות בשמן ובבד ובחומרי הרישום ופחות בשיח המדרשתי ובפתיחות התערוכות. ואם מדובר במי נגד מי אז הבד מול הברונזה ולא מנהל מוזיאון נגד אמן בפריפריה, היכן שעבודתו לא התבצעה נשאר ריק שקשה למלא על ידי עבודות חדשות מפני שזירת האמנות נועדה לצפייה ולא לפוליטיקות ולמה שנקרא על ידי אמנים בסביבתו עסקנות ריקה. חיבור בין ציור לגלריות ומוזיאון וקומיקס בארץ הוא כנראה מתכון מראש לכישלון ולא שמדובר במי ששקע בפריפריה האמנותית ובוכה דמעות של פלקסיגלס אלא במי שחבר לאמנים המתנגחים אישית שאינם מעוניינים יותר בהיבט המקצועי ועסוקים אך ורק בהיבטים פוליטיים חסרי עקרונות אסתטיים ואמונות. ניסיונותיו החוזרים בהסתובבות בשדה חברתי מעושה הותירו אותו יותר מדי שעות מחוץ לסטודיו ופחות מדי שעות בפיתוח פסליו הספורים.