לרשום לקרוא להבין לחשוב להתבונן

 

הציור הניסיוני של רן טננבאום

 דוקטור טל סלוצקר

הציור הניסיוני של רן טננבאום

 

בתערוכות הרבות מספור של רן טננבאום מעברים מציור היפר ריאליסטי בהשפעת הצייר אנטוניו לופז גרסיה והאסכולה הספרדית וההירשברגיזם הישראלי לציור משוחרר יותר, ניסיוני וכזה שהתוצאה הסופית בו פחות צפויה, יש בו השפעות של אמנות ישראלית אך גם של אמנות בינלאומית, ציור גרמני למשל, כשאתה ניגש אל יצירותיו היית רוצה לצפות בעוד מדיומים, למשל מתבקשים פסלים במרכז גלריה חזי כהן בתערוכתו דלתות סגורות אך הוא נשאר נאמן לציור בלבד ואת כתיבתו מפרסם ברשתות החברתיות והיא משרתת את הציור. עבודתו הנוכחית עוסקת רבות במוטיב בית הספר אף על פי שמוטיבים מיצירות קודמות מופיעים, למשל העצים המוארים די מכיוון הצופה שבתערוכה ברוטשילד אמנות היו להיפריאליזם מרשים ורב טקסטורה עבודות עם גימור מתקדם יותר מהעבודות הנוכחיות. ציורו עירוני במובן שהוא משדר דיאלוג עם גרפיטי וצבע תעשייתי של נגיד מכוניות בניגוד לצבע של הציורים שהוא עצמו תעשייתי במידה, כזה שנעשה יותר עם השנים. הצייר עצמו מעיר בפוסט בפייסבוק שאיננו קרוב לכותבים שיכתבו עבורו את הטקסטים ולכן כותב אותם בעצמו. נראה שהחליט על כיוון של כתיבה תיאורטית ואינו מש ממנה נגיד לכתיבת שירה או פרוזה.

מה גם שזמן הקריאה של צייר ישראלי שעובד כל כך הרבה בסטודיו הוא מועט. הייתם רוצים למצוא בתערוכתו את כל המי ומי שמגיעים לתערוכות אך יצא לי לזהות רק את המעגל הסגור של ציירים אמנים ומעט דוקטורים ונהגי משאיות וכדומה, כמובן היו עוד אך את רובם לא זיהיתי. הציורים ברובם גדולים ונראה שטננבאום מילא את הגלריה בקלות. הייתי רוצה למצוא עוד אמנים מאמנויות אחרות אך הם נעדרו מהתערוכה, המשוררים למשל אינם פוסעים פנימה לתוך הגלריות כבר שנים מספר. הצופים הישראלים אינם אוהבים את עבודותיו של רן טננבאום למרות הרמה הגבוהה באמנות המקומית, מה הסיבה? הוא איננו מתחנף לטעם הקהל אשר מבקש דרמה מסוג שהוא אינו מציע לו, הוא נשאר יותר פנים ציורי עם כמה נגיעות בנושאי השיגעון והחינוך ואיזה זוג עיניים מדממות בציור שאומרות הכל. המקהלה השרה בציור אחר מצויירת באופן מעניין וכך גם התווים הפתוחים מולה. הקשר עם הגלריה יפה אף על פי שרן עובר בין גלריות כבר שנים, בעבר עבד גם עם גלריית אלון שגב ומי יודע לפי המפה הזאת אם זוהי התחנה הסופית אצל אמן פרפר שכזה. בתקופתנו, תקופה בה הטלוויזיה כמעט אינה מתייחסת לאמנות הישראלית הסיכוי להפוך לכוכב מדיה נשאר בידי הרשתות והרשתיות. גם בית הספר שהוא הקים משאיר סיכוי שיצוצו עוד ציירים צעירים חדשים, הזדקנות התחום ניכרת במבקרים, הסטודנטים משאירים סיכוי לשרידות התחום בעתיד. הצייר המדובר נמצא אם כן על פי מפת חיי האמן בארץ איפשהו באמצע הקריירה, הוא דואג להימנע מהצגת רישומים ומתרכז בעבודת הצבע ובמה שהחומר שלו והפיגמנט עושים דרך דרכי ציור נוספות של התזה, ציור ישירות מהטיובה, שפיכת נוזל ועוד מעשים חומריים. יש סיוטיות בדימויים שהוא מציג וברור שהעניין מודע לעצמו, בתי הספר שלו על ילדיהם שעומדים ליד הלוח מיד מעלים בתודעה עונשים של בית ספר אנגלי משנות החמישים דוגמת אלו שמופיעים בסרט החומה של פינק פלויד, כך שיש גם דיאלוג עם הקולנוע ומצאתי גם השפעה של ציור צרפתי על יחס הישיר שלו לטבע והאוונגרד שלו ששרידים ממנו חדרו לציורי רן טננבאום.

שם התערוכה כאמור בדלתיים סגורות אמור לשדר קלאסה וסגנון ששייכים לעשירון העליון. אלו הם אכן הקונים בגלריות בארץ, אך האמנים נשארים כתמיד בתחתית הפירמידה, משרתים את המנגון כולו שלו הם נותנים את חייהם ואת גופם במלוא מובן המילה, לפחות בציור יש סממנים של חופש שמזכירים שהאמן בבסיסו הוא חופשי ליצור ולהתפרע ככל שיתחשק לו במסגרת אמנותו ואם יבחר בכך גם במסגרת אמנויות נוספות או אולי אף במקצועות שכנים.       

בשבח השיעמום

 דוקטור טל סלוצקר

בשבח השיעמום

 

בתקופה בה אנו חיים קל למצוא אנשים המדברים בעד 'המעניין'. מחפשים את מה שמעניין ורוצים לעשות ולחיות את מה שמעניין. מאמר זה דן בצידו השני של המטבע, השיעמום, הוא הצד הבטוח יותר בחיים, זה שאינו מזמין הפתעות מטרידות, איננו גורר אותנו להרפתקאות שלא רצינו להשתתף בהן, ומסכן אותנו הרבה פחות. קללה סינית נוסחה "שתחייה בזמנים מעניינים" אבל למה הכוונה? האם כל כך נורא לחיות דבר מה מעניין? הצד המשעמם של החיים הוא צידם הבטוח יותר, זה שאינו מזמין סיכון שהאדם אינו רוצה להזמין לעצמו, זהו חלקו של הזמן בו אנו יושבים על מישור יציב. פעם הייתי בשיחה עם הצייר יאן ראוכוורגר, הוא הציב לי שאלה: מהם קווים מקבילים לצידי הנייר? וענה כעבור שבוע "זה משעמם, מאוד משעמם, ולכן חשוב". אם כן הצד המשעמם הוא צד חשוב, ובמיוחד בתרבות שסוגדת ל'מעניין', מחפשים אורח חיים מעניין, משהו מעניין לעשות, דבר מעניין לחוות ודבר מעניין לאכול, התרבות בה אנו חיים שכחה את משמעותו החשובה ביותר של 'המשעמם' זה שוודאי הסיני או היפני יראו בו ברכה.

גם במסורת הרבנית המשעמם נחשב למעניין, למשל לימודי התלמוד בישיבות. אם ניתן ל'משעמם' זמן והזדמנות נגלה את יתרונותיו הניסתרים, הוא חשוב לנו ורובנו איננו יודעים עד כמה, שבח השיעמום חשוב בדיוק משום שהוא מציע את האופציה הזאת שאיננה מוצעת לעתים קרובות מספיק בחיינו רבי התהפוכות והאקשן. 'המשעמם' נותן לנו זמן להתפתח ולהתעניין, הוא מציע לנו את מה שחשוב את מה שיש פחות מנוס מלהכיר בו, הוא פרק הזמן בו אנו מתרכזים בניגוד לרכבת ההרפתקאות של 'המעניין'. לקרוא ספר למשל עשוי להיחשב למשעמם, או לעסוק בשירה, אלו הם עיסוקים מרכזיים ומשמעותיים ביותר, שלא לדבר על לשכב במיטה או ללכת לישון. לא מתכוון לשעמם אתכם למוות, רק להציע את השיעמום כאופציה רלוונטית. כל מה שבטוח ויציב, שאיננו כרוך בסיכון אדיר ושקשור בעיון ובאורח חיים בטוח יותר, רק הצעה שחורגת מהעניין המוכר. השיעמום משאיר מקום לחלימה בהקיץ ולשירבוט, מפלט של ביטחון במציאות ההפוכה שלנו. זהו האזור הבטוח של הרצוי והחמים, שלווה בין בני משפחה למשל עשויה להביע את הביטחון המבוקש. לא המריבות, האזור נטול הקונפליקטים. המשעמם מותיר אותנו שקטים יותר, מוכנים להשלים עם מציאות שנכונה לנו כשהמציאות כזאת. אינני פוסל קונפליקט למען החשוב לנו, או הפיכה למען מטרות חשובות בחברה, רק אומר שהשיעמומון הזה חשוב לנו גם הוא. והוא שמוביל אותנו לחיים פוריים ולא רק התהפוכות והמהפכות. המיטה בה אנו ישנים יציבה, יש לכך סיבה, איננו רוצים ליפול בשנתנו, כך היא יציבות שבמקומה, מעניין במקרה הזה היה יכול להוביל למצב בלתי רצוי, לפעמים המעניין איננו נכון והיציבות בטוחה.

גוף האדם גם הוא רוצה לפעול ביציבות הזאת שגם אליה אנו משתוקקים, כמו הגבר שרוצה לאכול אחרי שחזר ממקום עבודתו, או חיה הישנה במרבצה. הלילה הוא זמן של שקט שאין בו הפרעות לרוב, על כן הוא כר יציב ליצירה ולעיון. הנקי על פני המלוכלך, המאוזן על פני הנטוי, הדממה על פני רעש מחריש אוזניים שעשוי לבוא אחריה ולהימוג. לכל פסל שמפוסל היטב יש בסיס איתן ויציב. הוא המאפשר את עמידת הפסל. עלינו להסתייע ביציב, להעניק לו חשיבות בחיינו ולא להרפות ממנו כשהוא נחוץ. חיינו דורשים את השיעמום למען ביטחוננו, למען נוכל ליצור ולחשוב, לחיות ולהמשיך לבנות מבנה של יציבות.     

על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר ועשייתם הרבגונית

  על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר

טל סלוצקר

שני המלחינים המדהימים ד"ר ברוך ברלינר ואבא שלי נחום סלוצקר כבר במסע הופעות שנמשך כמה שנים. זוהי דרכם לכסות את העולם ולהביא את הצלילים שהלחינו ואת הסרטים שעשו לכל מקום. תזמורות רבות באירופה ביצעו את היצירות וגם שתי תזמורות בארצות מוסלמיות, חוץ מזה ההופעה הבאה תהיה בטורקיה וגם זה נפלא ביותר. כל המופעים מצולמים בוידאו ונערכים כוידאו קליפים, זוהי ההזדמנות שלכם לשמוע מוזיקה קלאסית עכשווית מעורבת ברוק ולצפות ביופי של הסרטים יוצאי הדופן אשר משודרים בערוץ של ברוך ברלינר ביוטיוב. הסרט המקיף והארוך יותר בשם 'הכתובת על הקיר' כבר נחשף בחלקו ומתייחס להיסטוריה המודרנית לאחר התייחסות ארוכה לתנ"ך ביצירה הנפלאה 'בראשית'. כבר מיליונים צפו בקליפים ושמעו את המוזיקה וגם אתם יכולים להתעדכן וליהנות מאסתטיקה קלאסית עדכנית. היצירות הן קופרודוקציות בינלאומיות בשיתוף עם רוסיה ועם גרמניה פולין ועוד מדינות רבות. זוהי הצלחה גדולה לא רק לצמד האמנים אלא בכלל למדינה ולכל מי ששותף ליופי יוצא הדופן שמהדהד מכל יצירה בה שומעים את כלי הקשת, הנשיפה התופים והזמרים. העבודה הכה ממושכת היא אימון לשמיעה ולנפש ותוכלו ליהנות ממנה במסך הביתי מול המחשב או הטלויזיה. להקת הרוק הרוסית שמשתפת פעולה עם השניים נקראת שוקולד ומציעה לנו צליל מתוק וסאונד רוק שמחיה את הבמה. הכל אחרי עבודה קפדנית שנמשכת זמן רב ותוצאה של חברות ארוכת שנים ושל דיאלוג שנוגע לזהות, היסטוריה, מוזיקה, דת, חינוך, ועוד. היצירות מולחנות ברעננה ובהרצליה והן לב התוצר של הצמד הזה. ההתייחסות מצד כלי התקשורת השונים כוללת טלויזיה ורדיו עיתונים ואתרי אינטרנט והשניים מפורסמים כבר בכל דרך אפשרית, הפרסום עובד בשבילם ומפרסם את הצלחתם ואת המרכיבים הרעיוניים של היצירות שהלחינו. תנו כפיים ליצירות של דואו המלחינים והיצירות, הכניסו לחייכם עוד מוזיקה מעולה ותיהנו.  

מאמר על דמות ישו הנוכחית

 דוקטור טל סלוצקר

מאמר על דמות ישו הנוכחית

דמותו של ישו מופיעה ביצירות אמנות רבות וכמובן כדמות מרכזית בכתבי הברית החדשה. הוא דמות מוקצית על ידי הממסד הדתי בארץ ובכל זאת רבנים מרצים עליו, לדמותו יש גם ערך סמלי. מיהו המשוגע אם לא ישו. הוא נושא את סבל העולם על כתפיו. הסבל שנושא בתוכו את משמעות הקיום, אותו סבל שמקשה כל כך.

 במובן מסוים ישו הוא האמן הישראלי, ובמובן נוסף כל אדם הוא ישו. המאמין הנוצרי רוצה שנחשוב שישו היה יהודי, ואכן כך היה. ישו או ישוע כשמו המקורי הוא סמל להיותנו כאן, לכך שכל הווייתנו נועדה לא רק למעננו אלא גם בשביל האחר. הוא נצלב כפי שכל יהודי נצלב בשואת עמנו ומהוה דמות לדיוקן כפי שמהוה כל אמן, על כן רשאי כל אמן לחשוב את עצמו כמצייר או מפסל דיוקנו של ישוע. הוא מופיע בסרטים רבים ודמותו פופולארית מאוד ואף על פי כן היווה השראה לפילוסופים גדולים, כמו סורן קירקגור ששאף אל דמותו של הצלוב ולגאולה דתית. סמליותו היוותה ומהווה דימוי לאינספור מאמינים הרואים בו ובדמותו את גאולתם ואת שאיפתה של האנושות שהתגלמה כבר בגאולה. כל מה שצריך על פיהם הוא להאמין בו וניגאל כולנו.

להקשיב למצוותיו, אבל גם (הבלתי אפשרי) להפסיק להיות יהודים. דמותו היא דמות נצחית במובן שהוא סטטי כבר אלפי שנים, סיפורי חייו היוו אינספור תמריצים לשנאת ולרדיפת יהודים, שלא לדבר על פחד תהומי מפני היהודים. אך עבורנו שוכני מדינת ישראל הוא יכול להיות מושא התעניינות בלתי מזיק היות והעניין בו אינו גורר שום התחייבות מעשית. כל שצריך כדי לחשוב על דמותו הוא ספר והנה הכל כבר מולנו. איננו נושאי צלבים מושבעים כשכנינו שעלו לכאן בשביל עבודה ותנאי חיים בתחנה המרכזית.

אין לנו צורך באמונתם ואיננו מתקרבים לאמונה זאת באמת. כל זה לא עובד בשבילנו. אנחנו מעדיפים לחשוב על הדימויים כפי שחושב הקורא בספר היסטוריה או בנובלה. דמותו של ישו מלווה אותנו כפי שמלווים אותנו הנביאים או כפי שאנו עשויים לחשוב על יצירה מוזיקלית נוצרית, נגיד לה קרימוזה של מוצארט המבכה את מותו. הדמות הזאת שלו (של ישו), הטראגית, הבלתי מרפה, הדורשת הזדהות ומסמלת את החושב עליה, ההיסטורית במובן המתמשך ארוך הזמן ביותר שניתן לחשוב עליו. ישו זה שאף הופיע בחלומותיי. היהודי שכל העולם נושא אליו פנים, הוא משה של הנוצרים המאמינים. צלבו הוא הצלב של דגל אנגליה, בשמו יצאו למסעות הצלב הנודעים במטרה לכבוש את ארץ ישראל. בעקבות רדיפותיו נאשמנו אינספור פעמים שלא בצדק ברדיפתו ובמותו אף על שהרומאים הם שגזרו עליו את הדין וביצעוהו. ישו זה הוא התגלמות האמנות הזרה, זו שאינה נכנסת לבתי הכנסת. הוא זה שקרא לעקור את עם ישראל ביחד עם שורשיו כפי שדרש לעקור עץ פרי שפירותיו מקולקלים. הוא זה שלימד את מאמיניו שלא להיות יהודים.

הוא זה ששינה תקופה בהיסטוריה והוביל את שליחו פאולוס להיצלב בשבילו, ישו זה הוביל המוני מאמינים לסבול בשבילו ומתוך אופוזיציה לאמונתו יופיע המדע החילוני למרות רדיפת המדענים בידי הכנסייה שאכפה את אמונתו על המוני האירופאים תחת שלטון הכנסייה. הישו של הכנסייה מצא אופוזיציה אנגלית בדמותם של האתאיסטים המתעקשים על חוקי הטבע כניגוד לתיאוריה הניסית של הנצרות. התעקשותה של הכנסייה מצאה את התעקשותם של המדענים מן הצד השני למרות רדיפתם בידי אנשי הדת. למרות כל אלו גבר המדע על חוקי הכנסייה והדרך הפחות לוחמנית מצאה את דרכה עמוק יותר לתוך ליבם של היהודים הרוצים להיות מושפעים מהנצרות אשר מוצאים בדמותו עניין.