הציור הניסיוני של רן טננבאום

 דוקטור טל סלוצקר

הציור הניסיוני של רן טננבאום

 

בתערוכות הרבות מספור של רן טננבאום מעברים מציור היפר ריאליסטי בהשפעת הצייר אנטוניו לופז גרסיה והאסכולה הספרדית וההירשברגיזם הישראלי לציור משוחרר יותר, ניסיוני וכזה שהתוצאה הסופית בו פחות צפויה, יש בו השפעות של אמנות ישראלית אך גם של אמנות בינלאומית, ציור גרמני למשל, כשאתה ניגש אל יצירותיו היית רוצה לצפות בעוד מדיומים, למשל מתבקשים פסלים במרכז גלריה חזי כהן בתערוכתו דלתות סגורות אך הוא נשאר נאמן לציור בלבד ואת כתיבתו מפרסם ברשתות החברתיות והיא משרתת את הציור. עבודתו הנוכחית עוסקת רבות במוטיב בית הספר אף על פי שמוטיבים מיצירות קודמות מופיעים, למשל העצים המוארים די מכיוון הצופה שבתערוכה ברוטשילד אמנות היו להיפריאליזם מרשים ורב טקסטורה עבודות עם גימור מתקדם יותר מהעבודות הנוכחיות. ציורו עירוני במובן שהוא משדר דיאלוג עם גרפיטי וצבע תעשייתי של נגיד מכוניות בניגוד לצבע של הציורים שהוא עצמו תעשייתי במידה, כזה שנעשה יותר עם השנים. הצייר עצמו מעיר בפוסט בפייסבוק שאיננו קרוב לכותבים שיכתבו עבורו את הטקסטים ולכן כותב אותם בעצמו. נראה שהחליט על כיוון של כתיבה תיאורטית ואינו מש ממנה נגיד לכתיבת שירה או פרוזה.

מה גם שזמן הקריאה של צייר ישראלי שעובד כל כך הרבה בסטודיו הוא מועט. הייתם רוצים למצוא בתערוכתו את כל המי ומי שמגיעים לתערוכות אך יצא לי לזהות רק את המעגל הסגור של ציירים אמנים ומעט דוקטורים ונהגי משאיות וכדומה, כמובן היו עוד אך את רובם לא זיהיתי. הציורים ברובם גדולים ונראה שטננבאום מילא את הגלריה בקלות. הייתי רוצה למצוא עוד אמנים מאמנויות אחרות אך הם נעדרו מהתערוכה, המשוררים למשל אינם פוסעים פנימה לתוך הגלריות כבר שנים מספר. הצופים הישראלים אינם אוהבים את עבודותיו של רן טננבאום למרות הרמה הגבוהה באמנות המקומית, מה הסיבה? הוא איננו מתחנף לטעם הקהל אשר מבקש דרמה מסוג שהוא אינו מציע לו, הוא נשאר יותר פנים ציורי עם כמה נגיעות בנושאי השיגעון והחינוך ואיזה זוג עיניים מדממות בציור שאומרות הכל. המקהלה השרה בציור אחר מצויירת באופן מעניין וכך גם התווים הפתוחים מולה. הקשר עם הגלריה יפה אף על פי שרן עובר בין גלריות כבר שנים, בעבר עבד גם עם גלריית אלון שגב ומי יודע לפי המפה הזאת אם זוהי התחנה הסופית אצל אמן פרפר שכזה. בתקופתנו, תקופה בה הטלוויזיה כמעט אינה מתייחסת לאמנות הישראלית הסיכוי להפוך לכוכב מדיה נשאר בידי הרשתות והרשתיות. גם בית הספר שהוא הקים משאיר סיכוי שיצוצו עוד ציירים צעירים חדשים, הזדקנות התחום ניכרת במבקרים, הסטודנטים משאירים סיכוי לשרידות התחום בעתיד. הצייר המדובר נמצא אם כן על פי מפת חיי האמן בארץ איפשהו באמצע הקריירה, הוא דואג להימנע מהצגת רישומים ומתרכז בעבודת הצבע ובמה שהחומר שלו והפיגמנט עושים דרך דרכי ציור נוספות של התזה, ציור ישירות מהטיובה, שפיכת נוזל ועוד מעשים חומריים. יש סיוטיות בדימויים שהוא מציג וברור שהעניין מודע לעצמו, בתי הספר שלו על ילדיהם שעומדים ליד הלוח מיד מעלים בתודעה עונשים של בית ספר אנגלי משנות החמישים דוגמת אלו שמופיעים בסרט החומה של פינק פלויד, כך שיש גם דיאלוג עם הקולנוע ומצאתי גם השפעה של ציור צרפתי על יחס הישיר שלו לטבע והאוונגרד שלו ששרידים ממנו חדרו לציורי רן טננבאום.

שם התערוכה כאמור בדלתיים סגורות אמור לשדר קלאסה וסגנון ששייכים לעשירון העליון. אלו הם אכן הקונים בגלריות בארץ, אך האמנים נשארים כתמיד בתחתית הפירמידה, משרתים את המנגון כולו שלו הם נותנים את חייהם ואת גופם במלוא מובן המילה, לפחות בציור יש סממנים של חופש שמזכירים שהאמן בבסיסו הוא חופשי ליצור ולהתפרע ככל שיתחשק לו במסגרת אמנותו ואם יבחר בכך גם במסגרת אמנויות נוספות או אולי אף במקצועות שכנים.