בית הספר האטליה בתל אביב

 טל סלוצקר

 

בית הספר האטליה

 

בית הספר האטלייה קיים זמן קצר בתל אביב ועוד קשה למדוד את הצלחתו בטווח הרחוק אך יש בו את כל מה שכדאי ומעניין לפגוש בבית ספר לאמנות הציור והפיסול. הוא מציע ציור ופיסול ריאליסטיים עם נגיעה בקוביזם ובעכשווי ומתייחס למסורות הרלוונטיות כיום למי שרוצה ללמוד את כל זה על הצד הטוב ביותר כולל מלגות וסטודיואים של אמנים וגם חללי עבודה לשאר הלומדים בבית הספר. נראה שהצד התיאורטי כרוך בו בצד המעשי ואין בו לימודי פילוסופיה או ספרות במובנן המקובל אך כמובן (למרות המחשבה שהם חסרים שם) ניתן ואפשר לנהל בית ספר כזה גם בהיעדר הצד הספרותי. בבתי ספר מן הסוג הזה המנוסים מלמדים את המתחילים ויש תמיכה באמנים בראשית דרכם וגם פוליטיקה ואידיאולוגיה פלסטית. אפשר לומר זאת אחרת. לפוליטיקה של האמנות יש ביטוי פלסטי.

 וכך במקום לבטא פוליטיקה ממשלתית הפסלים והציורים מבטאים את הפוליטיקה שמייצרים ביניהם אמנים. זוהי פוליטיקה של רעיונות בעלי ביטוי פלסטי, חוויתי, תחושתי, ומחשבתי שחורגים מהמקובל בבתי ספר דומיננטיים יותר בשדה האמנות הישראלית שמקדשים את הדל חומרית ואסתטית לטובת יצירה קונספטואלית של אמנות ועושר מחשבתי שנובע מהיחסים המורכבים עם הפסיכואנליזה, הספרות, הפילוסופיה ועוד שדות ידע כח שכוללים בתוכם שיח שפתי מפותח יותר משפת האמנות שאינה מתקדמת בקצב השפה המדוברת והכתובה. באטליה האמנות מתקדמת בקיצבה הפלסטי וזה אינו זהה לקצב השפתי. ההוראה בו מושפעת מלימודים בניו יורק ובבצלאל ומאמנים שמציגים בגלריית מאיה הסמוכה. הכל באכסנייה של אזור התעשייה המפחיד של פלורנטין שיש בו טיפוסים מטיפוסים שונים. עם זאת באותו אזור נמצאים סטודיואים של אמנים רבים ואכסניותיהן של גלריות רבות. בין האמנים יאן ראוכוורגר ובין הגלריות גלריה רוזנפלד הוותיקה.

האטליה שולחים אימיילים מעוצבים ונעימים לקריאה שעושים מצב רוח טוב ומעדכנים בקורסים הנלמדים שם. אבנר לוינסון ועותה פטינקין הם זוג נשוי של אמנים שהקימו ומנהלים את בית הספר שזוכה גם לתמיכה של ציבי גבע אמן דלות החומר גם הוא בוגר ניו יורק. לאחרונה הצטרפה לצוות המורים האמנית הנפלאה נועה שי שעובדת בציור ובפיסול ומלמדת שם קורס בפיסול ראש במיניאטורה. מעניין האם ערכים אסתטיים מהסוג שבית הספר מגיש יכולים לשרוד בשמש הישראלית גם בלי נסיעות לניו יורק או לבתי הספר באירופה.

יכול להיות שבסוג כזה של אמנות אנחנו (הישראלים) עדיין תלויים באמריקאים ובאירופאים ולא פיתחנו מסורת עצמאית מספיק. אבל זה עונה כמובן על מאפייניה של האמנות הישראלית שמקיימת דיאלוגים עם אמריקה ואירופה ממיקומה במזרח (ופחות עם האמנות הערבית המקיפה אותנו בינתיים, הרבה פחות). קשה לדעת בשלב זה אם 'האטליה' יכירו בטקסט כשווה ערך לפלסטי (הטקסט חזק מהפלסטי בארץ כמו במסורת היהודית). אם יכירו בצד זה של המחשבה הפלאסטית יוכלו לשלב באידיאולוגיה קונצפטים פילוסופיים שעשויים לתקשר טוב יותר עם מה שקורה בדיסציפלינות שכנות לאמנות הפלסטית ולתקשר טוב יותר ברמת הרעיונות המדויקים יותר שמציעה הפילוסופיה הקונטיננטלית. האקזיסטנציאליזם והפוסט מודרניזם בהחלט מתאימים למחשבה על אמנות כמו המחשבה על אותנטיות וממסדיות, כח נפשי ליצירת אמנות (מצד ניטשה) ומבנה העולם כטקסט סגור. בינתיים בית הספר מספק לנו באימיילים תענוג ויזואלי ועדכון לגבי אמנים שטוב להתעדכן בהם כל עוד האינטרנט פתוח וגם המוזיאונים והגלריות. חבל שבתי הספר בוחרים להם אזורים תעשייתיים כאלה ואינם מבצעים הגירה למרכז העיר (אזור מוזיאון תל אביב ופסל תומרקין בכיכר רבין). הם היו יכולים ליהנות מסביבה נקייה ומזמינה יותר.   

טל סלוצקר- מישל פוקו, הפילוסוף אליו אני תמיד חוזר

 טל סלוצקר

 

מישל פוקו- ההוגה אליו אני תמיד חוזר

 

לא תסולא בפז מורשת העברית שיש לנו בכתבים, ואיתם ההגות והמסורות שיש לנו מן היהדות. עם זאת אלו אינם מסבירים את העולם החילוני, זה נחשב באופן אינטנסיבי על ידי הוגי המאה העשרים שמעטים מביניהם דתיים ורובם חילוניים. ביניהם נמצאים הוגים חשובים רבים אך הפעם ברצוני לשפוך אור על פילוסוף אחד שאני מקדיש לו מחשבה מרובה וחוזר אליו שוב ושוב, אל מחשבותיו, על הפרשנויות אליו וגם אל האיש עצמו. מישל פוקו היה פילוסוף צרפתי שהשתייך לכמה זרמים, בין השאר הוא משוייך לאקזיסטנציאליזם, לפוסט סטרוקטורליסטים, לפוסט מודרניזם ואף לזרמים נוספים כמו המרקסיזם והאנטי פסיכיאטריה. ברצוני לפרוש בקצרה כמה ממחשבותיו בלי לפרט את כולן.

אני ממליץ לקנות את ספריו או לקרוא באינטרנט, לצפות בסירטונים ולשמוע הרצאות. הוגה חשוב מעין כמותו שנתן לנו מפה של העולם בו אנו חיים מבחינה מוסדית וסוציולוגית, כזה שהסביר לנו מהיכן הגיע האדם כפי שאנו מכירים אותו היום, מהם מאוייו ומה קורה כאשר הם פוגשים את החברה האנושית, וכיצד נולדה תמונתו אותה אנו מכירים בראי המשפט, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה ושאר המדעים אותם מכנה פוקו מדעי האדם. פוקו חשב שבכל תקופה ישנו רעיון מרכזי שמנחה את המחקר ואת הניסיון בצבירת ידע ושרעיון זה איננו קבוע ולכן הוא משתנה כעבור תקופה. הוא קבע שבתקופתנו רעיון זה הוא האדם. אנו רוצים לדעת מה מסתיר האדם ומהו הרכב גופו, מהי זהותו האמיתית וכיצד הוא מתנהג במצבי פשיעה, אילו ידיעות אנו יכולים לדעת אודותיו וכיצד ניתן לשלוט בו ולמשול עליו.

כדי לאפשר את הידע הזה החברה כולאת אסירים בבתי כלא ובבתי חולים, היא חוקרת את מאויי נפשו האמיתיים או המדומים ואת בעיותיו הנפשיות האמיתיות והמדומות. כדי לבצע מחקר זה מוגבלת פעילותו הגיאוגרפית ונוצרת גיאוגרפיה שלמה של עירוניות שמבוססת על מבנה שפוקו כינה 'פנופטיקון'. זהו בית כלא בו האסירים נראים אך אינם רואים את מקור המבט המביט בהם אשר תכנן ג'רמי בנתהם במאה ה-18. תקופה המכונה בפילוסופיה תקופת הנאורות. בתקופה זו נולד הרצון לדעת את האדם והמבט הבוחן אותו ואת גופו והשואף להביט במבטו החודרני לתוך נפשו. המבט הזה מאפשר את הרפואה ואת הקרימינולוגיה, את ההוראה בבתי הספר כפי שהם ידועים לנו כיום ואת החברה שלנו אותה פוקו מכנה 'חברת בית הסוהר'.

הוא קורה לה כך משום שהארכיטקטורה שלה לדבריו מבוססת על אותו בית סוהר שתיכנן הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתהם. את משנתו בדבר תופעות שונות בחברה האנושית פרש פוקו לאורך אינספור ספרים והרצאות. ביניהם 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' (בתרגום המשורר אהרון אמיר), תולדות המיניות 1,2 ו,3. 'המילים והדברים'. 'לפקח ולהעניש' ועוד ספרים רבים שעל תרגומם והוצאתם לאור אמונה הוצאת רסלינג הנפלאה. ספרים שיעשירו כל ספרייה ויסבירו לקורא תופעות שונות בחברה האנושית תוך מבט מעניין על ההיסטוריה לפי נושאים שונים ותופעות מגוונות. יש גם ספר מבואי בהוצאת 'רסלינג' ולמרות שהוא נלמד כרגע פחות באוניברסיטת תל אביב ימצא המתעניין הרצאות בעברית אך גם באנגלית ביוטיוב. מישל פוקו פיתח את מה שאנו מכנים הפוסט מודרניזם תוך טענה שהמרכיב המרכזי ביחסי האנוש של בני האדם הוא הכח הפוליטי אשר מחלחל ליחסיו האישיים ולחייו הפרטיים מכל כיוון ובכל צעד. הוא עשה זאת תוך דיון עם פילוסופים שונים ביניהם ז'אק דרידה ונועם חומסקי והשאיר אחריו במותו בשנת 1984 מורשת מפוארת ראוייה ומרתקת.    

טל סלוצקר- אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 טל סלוצקר

אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 

הסרט אודות הצייר אלי שמיר, "העמק הוא חלום" תופס אותי תמיד בלתי מוכן לצפות בו עד הסוף. וכך, למרות שכבר צפיתי בסרט מספר פעמים לא השלמתי את הצפייה בו. הוא מציג את הצייר מצייר וגם את חולשותיו האנושיות (בזמן ההסרטה הצייר מפתח מחלת פרקינסון). הוא מציג את הצייר מול העמק ומול מודלית יפה, מול העמק בו הוא חי ומול אישתו. צייר שמעניין לצפות בו ולהתעניין בו, צייר שמושפע בתחילת דרכו מסזאן ומהציור האקספרסיוניסטי ושהוא מחלוצי זרם הציור הריאליסטי בארץ. צייר שיש לו ממשיכים רבים בדמות תלמידים שהולכים בתלם שחרש להם המורה ומייצרים ציורים דומים לציורים שלו. אלי שמיר הציג תערוכות גדולות, במוזיאון ארץ ישראל ובמוזיאון הרצליה ושמו הולך לפניו באמנות הישראלית, וכל זאת למרות שבשנותיו בבצלאל, כך לדבריו, רצו המורים לזרוק אותו מהלימודים בגלל ציוריו. כנראה שזה סימפטום של הפריפריה.

הצייר אלי שמיר מעניין אותנו ומפלרטט עם המצלמה בחינניות. הוא מרוכז בציור ומפנה את הגב לפסל של אלכסנדר זייד בזמן ציורו. אלי שמיר הוא צייר של המציאות הישראלית שמשתמש בכלי ששונאים בבתי הספר הישראליים לאמנות- הציור. בבצלאל ובמדרשה לאמנות אם אינך חובט קשות בציור לא ראוי שתצייר וודאי שיש בעיה אם הפגנת יכולות ציור. הציור מפתח שוק בקלות גדולה יותר מהאמנות הקונצפטואלית והציור של אלי שמיר הוא ציור של שוק. נרכש על ידי עשירי ישראל ונחגג בהזדמנויות רבות.

הוא איננו הולך רחוק מספיק בכדי להציע לנו משהו שלא הכרנו אך הוא מספק את האופציה הידועה של ציור נוף ריאליסטי. הוא גם מציע אלגוריות שונות של הצייר והעמדות שמתכתבות עם ציורים ופסלים קלאסיים, דבר ראוי בפני עצמו. הציור של אלי שמיר איננו נראה לי מגונה, פרט כמובן לקונטקסט הישראלי. הייתי רוצה לשבת איתו לכוס קפה, להכיר אותו פנים מול פנים, אבל הוא רחוק מדי. גם גיאוגרפית וגם מנטאלית. אלי שמיר הוא צייר שמרוחק מנטאלית מהצופה. מרוכז כולו במעשה הציור שחומק מהמדיום השפתי, שנעדר מסדר השיח, אלי שמיר בחר כולו בציור והוא מתמיד בו. שנים ולמעשה חיים שלמים. לא מומלץ לאמן הישראלי המתחיל ללכת בדרכו ולהיות מנודה כמוהו, לסבול כמוהו את סבלי הציור ולהיות דמות מרכזית אך לא מרכזית מספיק באמנות הישראלית. לאמן המתחיל מומלץ להיות במיינסטרים של האמנות. הציור דורש היעלמות מסויימת מהמפה, שוליות מסויימת. אלי שמיר כמו רבים נוספים הוא דון קישוט של הריאליזם.

נלחם את מלחמתו האבודה מול תחנות רוח מודרניסטיות ופוסט מודרניסטיות וידאו ואינסיטליישן, פיסול עכשווי ומיצג. הכל מזווית של מיעוט. הוא ראוי להערכה אבל ספק אם בחר להיות מיעוט. הציור דורש קורבן, ואלי שמיר הקריב אותו וחי בפסטורליה שלו את אותו הקורבן. הוא עובד את אלילי הבד והצבע. כוחו הפנימי מאוזן משהו. אין זו התפרצות רגשות כמו ביצירותיו המוקדמות אלא סדר אפוליני יותר. אין הוא נכנע למערך הכוחות בשדה האמנות אלא משתף איתו פעולה. הוא מציג לנו את התגלמות הישות דרך האמנות. את הופעתם של חיי הכפר האותנטיים יחסית שאינם נכנעים בפני הדומיננטה של הרייטינג והמדיה האלקטרונית והדיגיטלית. אמנות של אוהב הסדר הישן באמנות ובכלל, חושב על שאיפותיה הסוציאליסטיות של ישראל בתחילת דרכה ועל אי התאמתו לחקלאות. אם תשאלו אותו וודאי יומר שהדבר הראוי ביותר לחיים הוא לצייר, הפוך מעמדתו של סוקרטס ששאף לא לעשות שום דבר. אלי שמיר לכוד במלאכת הציור וימשיך לספק לנו את פרי התבוננותו.    

 

טל סלוצקר- תקופת הקורונה

 טל סלוצקר

תקופת הקורונה

 

השנתיים האחרונות נחוות כמה שרבים קוראים לו "תקופת הקורונה". זוהי התקופה בה חלו וחלות הגבלות שלטוניות כאמצעי למאבק במגפה. רבים מחו כנגד הטלת המגבלות והיו גם כאלה שהטילו ספק בעצם המגיפה. קולות כאלה נופו מהתקשורת ומבקרים מהסוג הזה אינם מוזמנים לאולפנים. למשל פרופסור לאס שטען שהסיפור כולו מנופח איננו מופיע יותר בטלויזיה כפי שהיה בתחילת האירוע. קבוצת המפגינים שהפגינה מול ביתו של ניצן הורוביץ גם היא נעדרת לאחרונה מהשטח. נראה שהמחאה שככה או שהיא כובתה על ידי אמצעי התקשורת ומשרדי הממשלה גם הם לא הגיבו תגובה משמעותית למחאה.

הכח של השלטון למשמע ולסדר גדול יותר מכוחם של האזרחים בכלל והאזרחים המוחים בפרט. לכן מחאות כאלה כוחן להשפיע על השלטון מוגבל. הרפואה, כפי שניתן להיווכח בתקופה זו כוחה גדול בשליטה על גוף האזרחים והגבלת חופש תנועתם. אזרחים רבים גם מגבים אותה בטענה שמדובר בנושא השמירה על הבריאות הראשון במעלה. אבל טרם נאמד אומדן פומבי של היקף הגבלות החרות שהוגבלנו בהן וההגבלים ששמו על גוף האזרחים בעולם בכלל אבל בפרט, כפי שמעניין אותנו, בארץ. מסיכות המנתחים הפכו לפריט יומיומי שגור והציבור נענה להגבלות ששמים על הלא מתחסנים. אינני יוצא נגד החיסונים אבל ברצוני שהקורא ישים לב שהיקף החירות שלנו צומצם על ידי שימת הגבלות על הגוף.

כל זאת על ידי קריאה של 'מצב חירום' ואיתה קריאה לסנקציות על מי שאינו נענה להגבלות השלטוניות שבאו עם גילוי מחלת הקורונה (Covid 17) והתפתחויותיה לזני משנה כמו ה'דלתא' ו'הזן הבריטי'. הקריאה להתחסנות ולהיענות להגבלות שגם נאכפות היא גם קריאה לחילון החברה הדתית שאינה נענית כל כך בקלות לקריאות כאלה. הנה נאכפים בחברה זו ערכי הרפואה החילוניים והיא נדרשת באמצעות כך להתחלן ולהיענות לערכים של המדינה החילונית. תקופת הקורונה הראתה לנו כיצד ניתן להגביל את החופש שלנו בלי מחאה משמעותית שתוציא את השד מהקופסא, היא הנכיחה בפנינו כמה כח יש לאנשי ולרשויות הרפואה על חיינו, וכיצד חוקי רפואה הופכים לחוקי מדינה ומקבלים עדיפות על תחומי פעילות רבים אחרים שמושבתים עד להשגת ההישגים הרפואיים שרשויות הרפואה שמות בפני עצמן.

האזרחים שככו מהר ובקלות כיצד אי אפשר היה לצאת מן הבתים (בגלל העוצר) ואיך היינו כלואים ולא יכולנו להתרחק מרחק של יותר ממאה מטרים מהבית. כיום כשמזכירים את הרגעים האלו אנשים אינם זוכרים שהם היו בכלל, וכך ניתן להבין כמה בקלות ניתן לקחת מאיתנו חירויות בסיסיות בלי שמישהו ממש שם לב ובאיזו קלות יחסית מחילים עלינו חוקים רפואיים בין אם אנחנו מרגישים בנוח איתם ובין שלא. זקנים החלו פוחדים מהמוות, ילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, בני נוער הפסיקו לבלות, ומבוגרים הפסיקו ללכת לעבודה.

הכל בגלל אכיפת המגיפה שרובנו לא ראינו את תוצאותיה הממשיות בגוף. רשויות הרפואה פועלות עוד פעולות, מרחיקים מאיתנו את תוצאות המחלה ובכך מונעים מאיתנו את הידע של קיומה. הרשויות אוספות ידע שנמנע מהאזרחים והאזרחים נותרים משוללי אותו ידע. יש תופעות נוספות שנשללות מהציבור וזוהי רק אחת מהן. על ידי בידוד התופעה השלטון מרחיק אותה ואוסף עליה ידע, זהו עיקרון שפועל בתופעות נוספות שמאפיינות את העידן שלנו.

השאלה היא לא רק מה קרה אלא גם מתי יפסק השיגעון הזה והפאניקה סביבו ונחזור לחיות חיים רגילים בלי בידודים ומסיכות, ואין בינתיים אפילו תאריך משוער. חוקי הרפואה הם חוקים חזקים גם משום שהם חלים על כולם, על אזרח כמו על שרי הממשלה, על רופאים כמו על חולים. ורק נשאר לצפות, מתי הטירוף הנוכחי יגמר.