טל סלוצקר- תקופת הקורונה

 טל סלוצקר

תקופת הקורונה

 

השנתיים האחרונות נחוות כמה שרבים קוראים לו "תקופת הקורונה". זוהי התקופה בה חלו וחלות הגבלות שלטוניות כאמצעי למאבק במגפה. רבים מחו כנגד הטלת המגבלות והיו גם כאלה שהטילו ספק בעצם המגיפה. קולות כאלה נופו מהתקשורת ומבקרים מהסוג הזה אינם מוזמנים לאולפנים. למשל פרופסור לאס שטען שהסיפור כולו מנופח איננו מופיע יותר בטלויזיה כפי שהיה בתחילת האירוע. קבוצת המפגינים שהפגינה מול ביתו של ניצן הורוביץ גם היא נעדרת לאחרונה מהשטח. נראה שהמחאה שככה או שהיא כובתה על ידי אמצעי התקשורת ומשרדי הממשלה גם הם לא הגיבו תגובה משמעותית למחאה.

הכח של השלטון למשמע ולסדר גדול יותר מכוחם של האזרחים בכלל והאזרחים המוחים בפרט. לכן מחאות כאלה כוחן להשפיע על השלטון מוגבל. הרפואה, כפי שניתן להיווכח בתקופה זו כוחה גדול בשליטה על גוף האזרחים והגבלת חופש תנועתם. אזרחים רבים גם מגבים אותה בטענה שמדובר בנושא השמירה על הבריאות הראשון במעלה. אבל טרם נאמד אומדן פומבי של היקף הגבלות החרות שהוגבלנו בהן וההגבלים ששמו על גוף האזרחים בעולם בכלל אבל בפרט, כפי שמעניין אותנו, בארץ. מסיכות המנתחים הפכו לפריט יומיומי שגור והציבור נענה להגבלות ששמים על הלא מתחסנים. אינני יוצא נגד החיסונים אבל ברצוני שהקורא ישים לב שהיקף החירות שלנו צומצם על ידי שימת הגבלות על הגוף.

כל זאת על ידי קריאה של 'מצב חירום' ואיתה קריאה לסנקציות על מי שאינו נענה להגבלות השלטוניות שבאו עם גילוי מחלת הקורונה (Covid 17) והתפתחויותיה לזני משנה כמו ה'דלתא' ו'הזן הבריטי'. הקריאה להתחסנות ולהיענות להגבלות שגם נאכפות היא גם קריאה לחילון החברה הדתית שאינה נענית כל כך בקלות לקריאות כאלה. הנה נאכפים בחברה זו ערכי הרפואה החילוניים והיא נדרשת באמצעות כך להתחלן ולהיענות לערכים של המדינה החילונית. תקופת הקורונה הראתה לנו כיצד ניתן להגביל את החופש שלנו בלי מחאה משמעותית שתוציא את השד מהקופסא, היא הנכיחה בפנינו כמה כח יש לאנשי ולרשויות הרפואה על חיינו, וכיצד חוקי רפואה הופכים לחוקי מדינה ומקבלים עדיפות על תחומי פעילות רבים אחרים שמושבתים עד להשגת ההישגים הרפואיים שרשויות הרפואה שמות בפני עצמן.

האזרחים שככו מהר ובקלות כיצד אי אפשר היה לצאת מן הבתים (בגלל העוצר) ואיך היינו כלואים ולא יכולנו להתרחק מרחק של יותר ממאה מטרים מהבית. כיום כשמזכירים את הרגעים האלו אנשים אינם זוכרים שהם היו בכלל, וכך ניתן להבין כמה בקלות ניתן לקחת מאיתנו חירויות בסיסיות בלי שמישהו ממש שם לב ובאיזו קלות יחסית מחילים עלינו חוקים רפואיים בין אם אנחנו מרגישים בנוח איתם ובין שלא. זקנים החלו פוחדים מהמוות, ילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, בני נוער הפסיקו לבלות, ומבוגרים הפסיקו ללכת לעבודה.

הכל בגלל אכיפת המגיפה שרובנו לא ראינו את תוצאותיה הממשיות בגוף. רשויות הרפואה פועלות עוד פעולות, מרחיקים מאיתנו את תוצאות המחלה ובכך מונעים מאיתנו את הידע של קיומה. הרשויות אוספות ידע שנמנע מהאזרחים והאזרחים נותרים משוללי אותו ידע. יש תופעות נוספות שנשללות מהציבור וזוהי רק אחת מהן. על ידי בידוד התופעה השלטון מרחיק אותה ואוסף עליה ידע, זהו עיקרון שפועל בתופעות נוספות שמאפיינות את העידן שלנו.

השאלה היא לא רק מה קרה אלא גם מתי יפסק השיגעון הזה והפאניקה סביבו ונחזור לחיות חיים רגילים בלי בידודים ומסיכות, ואין בינתיים אפילו תאריך משוער. חוקי הרפואה הם חוקים חזקים גם משום שהם חלים על כולם, על אזרח כמו על שרי הממשלה, על רופאים כמו על חולים. ורק נשאר לצפות, מתי הטירוף הנוכחי יגמר.