ישראל ופריז, קשר מתמשך- מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 טל סלוצקר

 

ישראל ופריז, קשר מתמשך

מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 

תל אביב ובכלל האמנות הישראלית נמצאות ביחסים מתמידים עם אמנות פריז. אמנם היחסים היו בולטים יותר בעבר אך גם כיום יש התייחסויות בספרות תולדות האמנות הנכתבת בארץ ובתערוכות מוזיאליות. שלא לדבר על השפעת הפילוסופיה של פריז על הפילוסופיה הישראלית דרך בית מדרשה של הוצאת רסלינג בהנהגת דוקטור יצחק בניימיני המרצה באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה במרכז התפס"ן בתל אביב. דרך הוצאת רסלינג מתחברות הפסיכואנליזה הצרפתית והפילוסופיה עם החברה והתרבות הישראלית וכמות הספרים היוצאים לאור בהוצאה זו ראויה לציון. איכות הספרים גבוהה מאוד וכך גם רמת הדיון וההעשרה. יחסיה של האמנות הישראלית עם האסכולה של פריז חזקים עוד מראשיתה, ימיה נסיעתו של ראובן רובין לפריז כדי לפגוש את סוטין ומודיליאני והציירים של אז היו רעבים למראיהן של רפרודוקציות שחור לבן שהגיעו ובהן ציורים של ציירי אירופה הרחוקים ובהם סזאן סוטין ורבין נוספים. בהווה המרכז האמנותי של פריז נחלש ואמניה של ישראל מתייחסים לפריז יותר כאל מרכז כלכלי ופחות כמרכז של השפעה אמנותית. עם זאת עדיין היו בעשורים האחרונים בולטנסקי ובורז'ואה שהיוו אמנים בולטים ברפרטואר האהבות של האמנים הישראלים ושניהם הציגו כבר תערוכות גדולות בישראל ובולטנסקי זכה להתייחסות בימי חייו. שניהם היו אמנים עשירים ושבעי הצלחה שהציגו בכול העולם ופרסמו אינספור ספרים וזכו וזוכים לאהבה ולהערצה ולתיעוד בסרטים על אמנים ועל אמנות. מוזיאון תל אביב מזכיר לנו את היחסים ומציג בימים אלה תערוכת מודיליאני וסוטין קטנה שתופשת חדר או יותר מדוייק מסדרון קטן באוסף האמנות הענק שלו. תערוכה שזוכה לפרסום כה מסיבי שמצפה המבקר לפגוש בתערוכת ענק שמכילה עשרות או אולי מאות יצירות והנה כמות יצירותיו של מודיליאני קטנה ושל סוטין קטנה עוד יותר. היצירות כמובן יפהייפיות אך אינן ממצות את מה שאפשר לפגוש בארץ באוספים השונים והסוטינים היפים ביותר נשארו מחוץ לתערוכה. המודיליאני של אוסף הכט בחיפה אינו מופיע בתערוכה למרות יופיו הרב ובביקור שואל המבקר האם לשם מסדרון קטן זה נקלע למוזיאון? הרי היה יכול להיות יותר גדול, יותר מרשים, יותר נחקר, ויותר נזכר. ובמקום זאת מקבלים המבקרים במוזיאון עוגייה קטנה זו שמספיקה לכוס אספרסו קטנה בקפיטריה החדשה או הישנה ולבריחה מהירה מחנות המוזיאון שמציגה קיטש במקום ללמד את הקונים תיאוריות של האמנות ומוכרת כל מיני פיצ'פקעס וכך נזנחת מטרתה של חנות מוזיאון. אין אפילו מדף אחד של ספרי תיאוריה ופילוסופיה של האמנות והמבקר יוצא מאוכזב לביתו מהתערוכה ומהמרצ'נדייז המסחרי מדי. כל זה כמובן לצד תערוכתו של קאלדר בימים אלה שגם איכזב. ציורים של משטחי צבע תמוהים וילדותיים לא מתוחכמים מספיק ופסלי חוץ שמוצגים בפנים במקום בו הם מאבדים את האפקט על המבקר בתערוכה. הרי פסליו של קאלדר נועדו להופיע תחת כיפת השמיים כפי שהם מופיעים בירושליים ובשאר אתריהם המכובדים ואילו כאן מתכופפים הפסלים למראיהם של חללים מהם הם רוצים לברוח החוצה. הרישומים המוקדמים של קאלדר של בעלי חיים מוצלחים ומעניינים וגם פחות מוכרים בארסנל העבודות של האמן ולכן גם מפתיעים אך המבקר כאמור יוצא (כמו בתערוכת מודיליאני הנ"ל) מאוכזב ולא מסופק. קאלדר כמובן גם הוא פריזאי יקר ובסרט המעניין אודותיו בתערוכה נסקרים יחסיו המעניינים עם אמני פריז של תחילת המאה העשרים וביניהם מאן ראי ודושאן אליהם התבונן בהערצה בתחילת דרכו האמנותית. כל זה לצד תערוכתו של דוד גינתון ובה העלה של דקארט אבל האגף הזה כנראה היה סגור.  

טל סלוצקר, איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 טל סלוצקר

איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 

אאוטסיידר לתרבות הישראלית, מורה לציור, וצייר טכני אך מוכשר. איליה גפטר מצייר את נופי הים התיכון באופן טכני מעט אך מרשים מבחינת סקלת הצבעים וביטויי הים לגווניו. הוא השתקע בארץ לאחר שעזב את קנדה וארצות הברית מהן הגיע בעקבות לימודים עם הצייר ישראל הירשברג בבית הספר הבינלאומי לציור פיסול ורישום באומבריה איטליה. מוקיר את מוריו ברוס גנייה הפסל ואת הצייר יאן ראוכוורגר אותו הזמין ללמד בבית הספר לציור אותו הקים. גפטר הוא צייר מוזנח מעט בנוף הישראלי אף על פי שהוא עצמאי ומציג בגלריה רוטשילד אמנות והציג גם במוזיאון תל אביב. כך שלמרות הצדדיות הוא מקבל את ההכרה. עבודתו מתפתח מאוד בשנים האחרונות למרות טכניות מסויימת בחלוקה לקצעים של הדמויות בציוריו בדיוקנאות ובעירומים שנראים גם הם טכניים מדי. כאילו צייר כדי להדגים כיצד מציירים עם זאת יכולותיו בדיו השחור מרשימות וניתן לראות את ציוריו באתרו הרשמי באינטרנט. הערצתו לצייר אנטוניו לופז גרסייה ניכרת בציורי המשפחה בהם צייר את סבו וסבתו בקנדה ובארץ הוא חי קיום בודד ויוצא דופן. מסור להוראת הציור ולאמנות הציור הוא חוזר בכל פעם אל הבד, אל הנייר, אל הצבעים והמכחולים. מקדיש את עצמו לחומר שמעבר לדיבורים ומתמקד בכל פעם במה שיש מולו באותו רגע ובאופן הבעתו הציורי. מצייר בסטודיו או בטבע על בדים גדולים או קטנים ובעיקר מלמד, מלמד דור של תלמידים ולא ברור כמה השפעה מעשית תהיה ללומדים אצלו על תחום הציור משום שלמרות קיומה של סדנת הציור שלו מספר שנים איש מתלמידיו לא קודם עד היום לדרגת צייר מוביל. כמובן שההתקדמות תלוייה במשאבי הצייר וברמתו ולא רק באילייה גפטר ועל כן אין לבוא אליו בתלונות. יחסיו עם האמנות הישראלית מזכירים את יחסיהם של קבוצת 'אופקים חדשים' או את אלו שמקיים איתה יאן ראוכוורגר. מבפנים אך מבחוץ, ישראלי אך מהגר, נוכח אך נפקד. מציג אך אינו מתערה במיינסטרים האמנותי. מנותק מהווית המדרשה לאמנות ובצלאל, מסור לערכי המודרניזם הריאליסטי שמתחיל באימפרסיוניזם וממשיך בהתפתחויות שונות, אוהב את הציור הרוסי והצרפתי, הספרדי והאמריקאי. מביט אל מורו של הירשברג לאונרד אנדרסן בהערצה משל היה סב אהוב ורוכב על אופניים באנרגטיות. מביט בערגה על אמנותן של מצריים ויוון העתיקות ומקפל כן ציור לציורי נוף משל היו האביזר הטכנולוגי החדיש ביותר. דומה בהשפעה הצרפתית לציירי רוסיה אך לציירים הישראלים בהתמודדות עם האור והנוף הישראליים. לצייר קורבה בדבקותו בים ולציירי הריאליזם הישראליים בדבקותם במציאות. גפטר בפנים אך בחוץ, מושפע אך מבטא את מבטו, נחשף ומטמיע אך מתבודד ושוקט. צייר ביישן שמראה נוכחות וניגודים פנימיים וחיצוניים. משהו מחלחל ממנו ודבר מה ניבט החוצה. מתבודד חברתית אך נחשף לדיבורי קוקטייל בפתיחות התערוכות בגלריה 'רוטשילד'.