הרב דוקטור טל סלוצקר; ארם גרשוני צייר האהבה

הרב דוקטור טל סלוצקר

ארם גרשוני צייר האהבה

אנשי חמר נופלים ברוח. אנשי רוח נופלים 

בחמר. ציירים נפלו בזה ובזה

צייר טכני סבוך במבוך ההירשברגי של אופן ציור מתוכנן מראש שנדרש לבצעו, נורמה של מקצוע שקבועה כבר משנות השמונים, אופן הציור הזה הוא דרך סלולה בה צייר הולך עד שהוא מגיע למכשול. בדרך הציור ההירשברגית בשלב הזה משייפים את הציור בנייר זכוכית ובסכין יפני, נשאר רוח רפאים. הרוח שנשאר אמור לרמז על המשך הציור. כיצד יחלץ את עצמו ארם גרשוני שראשו ראש משה וגופו יליד הארץ, צייר שנופל לתוך הים התיכון כשכנפיו שבורות. הוא פותר את העניין באהבה. ציור שמגיע לנקודת השבירה הזאת, שפוגש את המינוטאור הזה, ציור טיפש שאי אפשר לבצע אלא בטעות יכול למצוא את עצמו רק דרך הרגש זה של בן לאימו. או במקרה אחר של צייר שאינו נכנס ראש בראש בצייר פראנסיס בייקון שידע להתעמת עם המינוטאור, אולי היה מינוטאור חכם בייקון. כשארם הגיע לפתח תערוכתו של בייקון בניו יורק ידע להסתובב אחורה ולצאת, המפגש עם ראש כראשו של בייקון הפריע. אז במקום להיכנס ראש בראש ארם בחר בדרך האסטטית. הטבעת רגש בצבע בנקודה יחידה היא נושא לתערוכה. אי אפשר לתכנן נקודה כזאת, רק לחוש. התחושה הזאת שמלווה את ארם גרשוני היא משהו שאי אפשר לבצע בטכניקה, זאת נקודת ההתנסות בחומר זהו החומר שאין למשורר. הפגנת החוש תוך התעלמות מאופן הציור מביאה במקרה הטוב את הצייר ליצירת אינטימיות עם הצופה, דבר מעבר ליצירת ציור. בשביל המחשבה הזאת שווה ללכת רחובות עם טרפנטין, שווה לעבור את היומיום בסטודיו הדחוק, המשמים שקירותיו לבן תעשייתי. אין הבדלים בין אור צפוני או פלטות במשיכת המחול הזאת, בין הצייר לחוש טרם כבה. זהו אופן חיים, התבטאות שדורשת רגעים של סבלנות וסבל. הצייר נושא עליו את החושים הוא מינוטאור שנקודת המפגש בין צווארו לגב שעירות שמכבידה עליו. הוא נושא על צווארו את משא המשוגע משא החוש שתכף יעלם, האור מהבהב רגע והנה שוב חושך. העין היא הנשמה, אם היא דולקת כל הגוף מואר ואם חשוך בסטודיו מה רב החושך. ארם מצייר בלי לדעת מתי יבוא הרגע, הוא מצייר התרחשות בלי לדעת את כוונת הרגע בלי לעשות אנליזה, וטוב שכך. היעד זה של חיטוט בפצע שמאפיין את עבדות הציור הוא כלא לנשמה שבנויה מהיכלות ואינה נושאת היררכיה. קר בסטודיו בלי מגע של מודל, הגלריה סגורה. נשאר רק צייר ואגס, גם לוח עץ עם פטינה צעד בלתי צפוי, מעידה. אולי זאת הסיבה שכל כך נמשכים לציורים הבלתי גמורים, אלה שיש בהם בד ריק בצדדים. הם בלתי שלמים, חסר ישראלי יהודי ממלא אותם נוכחות צייר קיומי, כל צייר הוא קיומי. ומתוך היהודי הזה שנשימתו נפש יהודי נולד צליל הוא הנושא בלעדיו אין ציור. אז ההתרחקות מתבצעת מאליה והציור הופך מדיום אינטלקטואלי. משום ששם הצייר נוכח נעדר, הוא מבצע עבודה שאינה עבודה כסופר חסר ניסיון מעשי הוא נשאר ישוב, ורק ריחוק ודעות על עבודתו ישכנעו את ארם שהציור הצליח. בשביל זה היה שווה לקום בבוקר ולבוא אל הסטודיו   

אור בציוריו של ישראל הרשברג

אור בציוריו של ישראל הרשברג

טל סלוצקר

בשנות השמונים התפתח ישראל הרשברג בנוף דרום תל אביב והבין את שנותיו הראשונות מול האור הישראלי, הוא צייר את האור בצבע לאורך כל אותן שנים והמשיך לשנות התשעים ושנות האלפיים בעבודה איטית ומדודה כשהוא חושב בעיקר על קומפוזיציה של אובייקטים שממורכזים במרכז משטח העבודה שלו. סביבו תלמידיו ניסו לברר את אותן סוגיות אך רובם עזבו את הציור והוא המשיך לפתח את הדברים עם ציירים משתנים שחלקם התקדמו וחלקם פחות מהבולטים יותר שבין המכורים אליו. בתקופתנו תקופה בה אפילו על הארכיונים ממונות נשים גם בפעילויות שהכי מאפיינות גברים הוא ניסה לברר את הדברים בעצמו והרחק מאישתו אף על פי שהיו קרובים. על אף מהפכת הציור האימפרסיוניסטי באמנות הפלסטית הוא התעקש לחזור לשיטות הציור של המאה השבע עשרה. פרטים זניחים במציאות היומיומית מאוכל ועד פינות חדרים הפכו למוקד ההתבוננות שלו. הוא זכר את זמנו באירופה שהיווה תקופת עיסוק בלתי מתפשרת של מבטים מדוקדקים בציירים הולנדים ופלמים שנוכחותם באותה תקופה באמנות הייתה בלתי נראית ולאחר זמן מסויים התגברה לנוכחות ברורה יותר למשל בעבודותיו של אורי גרשט שצילם בהשראתם. הירשברג נע בין ציור האולד מאסטרס להשפעות עכשוויות כמי שמנענע את עריסתו של זרם ריאליסטי חדש בציור הישראלי שרואה את ראשיתו. דניאל אלנקווה שעזב את הארץ התנודד בין ישראל לספרד בהמשך כדי לראות אור שמזכיר לו את ילדותו בה התבונן בציורי אביו. התעקשותם להסתובב יחד ואי היכולת להפריד ביניהם היוותה רגע של התגבשות מחשבת ציור שקשה להעביר הלאה בלי עיסוק מעשי ומתמיד בעשיית ציור פרקטית בסטודיו ובנוף. מחשבות אלו על נוף כציור של מאסטרים אירופאיים יחזרו מאוחר יותר בעבודתו של הירשברג כשזה יצא אל הנוף הירושלמי כדי לתעד עצי ברושים שמראיתם מזכירה לכל ישראלי את הבית. התעלמותו המאוחרת מציור אימפרסיוניסטי עשויה לנבוע מחלוקה שחילק עם דניאל אלנקווה את סגנונות האמנות מציור קלאסי ועד עכשווי. על דבר אחד הסכימו. שאת ציורי הריאליזם יש לצייר מול המודל ואולי אף מתצלום ולקח שנים עד שהציג הרשברג בגלריה מרלבורו שבניו יורק את תצלומיו באיחור גדול מאוד לגרהרד ריכטר שהביא את נושא הצילום לשלמות קונצפטואלית עוד בשנות השבעים של תקופתנו. הוא הזכיר לכולם את חכמת הצייר בתצלומים בתקופה שבה התצלום כבר אינו מהווה נושא לסגידה כמו מקודם בגלל התערבותה של מדיה דיגיטלית שממעיטים להציג במוזיאונים. התעקשותו של הירשברג על עולם החומר מגיעה ממסורת יהודית של קישור מחשבות לעולם יומיומי ובהשפעת מסורות ציור של מאות שנים שחזרו לרלוונטיות במאה התשע עשרה. בכל פעם שעברו דרך בציור בעצם עשו מסע ממערב למזרח שמתחיל בארצות הברית מולדת הציור ההיפר ריאליסטי ממשיך באירופה מקום הולדת מסורת הציור האירופאי וממשיכה בישראל אצל ציירי תל אביב וירושלים ובהמשך גם חיפה ועמק יזראעל שבצפון. מחקרם של הירשברג ואלנקווה הובילו לציוריו של אלי שמיר מתן בן כנען ולמעשה כל צייר שמזוהה עם הציור הטכני. בכל פעם שהתקדמו ההירשברגיסטים במסלול התחזקה ידו של הציור הישראלי והתחזקה חוסר הבנה של הציירים והפסלים בתוך האמנות. הם נזכרו שחסר להם משהו שיש לסופרים מאוחר מדי והמשבצת הושלמה על ידי כותבים שהיו שם מלכתחילה. התחזק ניגוד מהותי בין כותבים שחושבים ללא הפרדה בין מעשה למילה לציירים שיכולת הדיון שלהם חלשה מדיי. לכן במסורת זו סופרים קובעים תזות והציירים מציירים ולא מדיינים על התזות דיון קבוצתי. הפרדה שאי אפשר לאחות בכל הסגנון מתחילתו עד סופו.