איתי זלאיט כח ועוצמה מול השלטון

 

טל סלוצקר

איתי זלאיט

כח ועוצמה מול השלטון

 

בשנים האחרונות מתבלט מאוד בתקשורת האמן איתי זלאיט שמציג פסלים אשר הבולטים ביניהם מציגים את ביבי או בנימין נתניהו כמושאם ובפסל האחרון 'גיבור ישראל' הוא אזרח אוחז דגל אשר מבקש להישתלט בחזרה על המרחב הציבורי.

לטענתו של זלאיט איננו מקבלים את המרחב הציבורי שהוא באופן טבעי שלנו אם איננו דורשים אותו והוא יוצא לדרוש אותו תוך סיכון אישי ומלווה בפרסום רב תוך כתבות בערוצי חדשות ברחבי הארץ ובכל העולם. איתי דורש מאמנים נוספים שינהגו כמוהו ויצאו לכבוש את מרחב כיכרות הארץ ורחובותיה אך לא כל אמן נוהג כמוהו, ישנם אמנים שמעוניינים להשאיר את יצירתם כעת בתחומי הסטודיו או הבית המוזיאון או הגלריה ובקיצור אזורים מקובלים יותר של ההתרחשות האמנותית, ואכן איתי זלאיט כובש את המרחב בלי אישורים מהעירייה ומתוך תחושת שליחות עצמית ומנהיגות מסויימת.

יש שיאמרו שמוטב להסתכן ולהתפרסם מלא להתפרסם כלל אך יש כאלו שמעדיפים מרחב בטוח ועל כן פעילות בטוחה יותר. איתי זלאיט איננו ממען להסתכן מול השלטון, הוא דורש דרישה חד משמעית להוציא את האזרחים וביניהם גן הסופרים והמשוררים מן הבית לכיכר רבין או לכיכר פריז בירושלים אך הם לא ממהרים לקריאתו בינתיים גם אם כמה הסכימו.

בעבר התייצב מול הציבור באותה כיכר בה מציב זלאיט את 'גיבור ישראל' יאיר גרבוז אך מחיר הנאום היה גדול וספק אם היה מוכן לשלמו מראש אם היו מיידעים אותו שזהו יהיה מחירו. את גרבוז רדפו שונאיו וקראו בעקבותיו קריאות גנאי ברחוב בעודו מנסה להתנהל ביום יום, את איתי בינתיים האזרחים אינם רודפים כנראה משום שהוא לוקח את צד האזרח בסיפור וזהו נושאו של הפסל הנוכחי.

בכתבה הוא צוחק עם ילדיו ובוכה מול אביו מתעקש מול השלטונות ואף נעצר. הוא יוצא למרי אזרחי של ממש אבל נשאלת שאלת מידת ההישגים של מרי כזה כשמדובר באזרח אחד בלבד שהרי הפגנות אלפים בתל אביב של אלפיים ואחד עשרה הביאו מעט תוצאות.

ההפגנות נשארות יותר סימליות ופחות בתחום ההישג החוקתי. אולי שווה להפעיל את מנוע האמנות אך לכל אחד יש סך אנרגיה מסויים וייתכן שהפעלתו על עוצמה מלאה בשלב מוקדם עשוייה לעייף בשלב מאוחר יותר של הקריירה, איתי זלאיט איננו חושש לאבד את האנרגיה ויש לו הרבה ממנה פיזית ונפשית ובכל פעם הוא נראה רענן מחדש ולעולם לא עייף. נראה שמצליח לו וטוב שכך, מעט אמנים מסוגלים לייצג את ישראל בתקשורת ולייצר בה עניין וזאת הוא עושה בהצלחה רבה, היחשפותו גובה מחיר אך הוא אינו מגלה לנו מהו. נותר לעקוב אחרי התקשורת ולראות עד כמה היא חושפת אותו במידה ואנו רוצים לדעת כמה ואיך.

אמרה נפוצה יחסית היא שקימה מהמיטה היא מחאה כשלעצמה, זלאיט מסתייג מהאמירה. מבלי לפגוע באזרחים הוא יוצא למסע מעצים ומייצר עניין אך אינו משנה את אופי האסתטיקה, הוא יוצר אמנות ריאליסטית ומתלונן על אופי הוראת האמנות בארץ: "כדי לצייר שמיים פתחתי ערוץ וחיפשתי צייר את השמיים" הוא רוצה כנראה שהאמנות תחזור לאמנות הטכנית ששלטה פה בשנות החמישים לפני השתלטותה של האמנות המופשטת והאוונגרדים שהופיעו עם 'אופקים חדשים' ואסכולת המדרשה יותר מאוחר. לומר דבר אך עליו הוא לומר לא מספיק משום שיצירתו דורשת התמודדות עם אמן שמתנגש כבר שנים.

איתי זלאיט איננו מוותר, הוא חוזר בכל פעם עם אירוע אמנותי גדול ומושך תשומת לב ומייצר מחאה אפשרית במסגרת האמנות והאירוע התקשרותי שאפשרי סביבה והקהל עוקב.