רן הדרי

 

טל סלוצקר

רן הדרי

 

בגלריה מונטיפיורי החדשה יחסית מוצגת תערוכתו של רן הדרי שמציג מדי כמה שנים. התערוכה צמחה מעבודה רבת שנים בנוף עם הרבה סימוני דרך עירוניים וכפריים פריפריאליים ושהות ממושכת בשוליים של הציור הריאליסטי הישראלי. רן התחיל את דרכו במכון אבני בתקופה שלימד בה ישראל הירשברג. אותה תקופה בה למד דניאל אלנקווה בה אתחילה גם עבודתה של סיגל צברי ושל הצייר האהוב ביותר על רן רפי בדר שמתקיים גם הוא בשולי שוליו של הציור הישראלי. שניהם הציגו במוזיאון תל אביב בשלב מוקדם של הקריירה אך רן חזר לתערוכתו השנייה שם לפני מספר שנים בתערוכת אוסף פרטי. כל הראיות מצביעות שיש בסצינה חברויות שוליים בין ציירים ריאליסטים שאינן נחשפות לקהל אוהבי האמנות. הזוגיות של ארם גרשוני עם דוד ניפו ידועה בפרסומי בית ספר התחנה שסגר השנה מספר אולמות לימודים וסילק את כל ספריית האמנות שלו מבית הספר. עדות להמשך גישת האנטי טקסט של ההירשברגיסטים. ציוריו של רן חושפים השפעות של מורנדי ומחשבה תוך כדי העבודה על ציירי קיבוצים נוספים ביניהם אורי רייזמן. יחס הקיבוצים לציירים בארץ ידוע כיחס קשה. וזכור מאוד יחס הקיבוץ לרייזמן שהיה לדמות המשוגע בכפר. לעומת זאת יחסו של הקיבוץ לקופפרמן ידוע כיחס אל הדומה והאידיאולוגי מרקסיסטי. כנראה שבארץ צייר שמוכן לקבל את האידיאולוגיה השלטת מקבל יחס רך יותר ותערוכתו של רן מציגה ריכוך בגישה אליו דבר שמסומן על ידי גלריה מונטיפיורי ברחוב רוטשילד בצפון. היות ובתערוכה ציורים של נופי צפון הארץ רן מצטרף לשורה של ציירים ריאליסטים שעשויים להיקרא אסכולת צפון הארץ ומיקום התערוכה בגלריה מונטיפיורי ממקמת את התערוכה במיקום צפוני ולכן איכותי יותר מבחינה גיאוגרפית ממיקומו הקודם של רן בתל אביב סמוך ליפו בסביבת מכון אבני בתקופת שנות השמונים. המעבר מציור נופי העיר הלבנה לציורי טבע מזכיר את המעבר שנעשה בתקופת הציור האימפרסיוניסטי מנופים עירוניים לנופי ספר ומה שנשאר בידנו בספריית האמנות מתקופה זו מבחינה טקסטואלית הוא בעיקר מכתביהם של הציירים ביניהם מכתבי וואן גוך. היעדר פרסומים טקסטואליים של ההירשברגיסטים ואסכולת הצפון בראשה אלי שמיר שגם הוא חושב על הישגי ההירשברגיאדה מעידה על פיחות ערך עצמי בתרבות הישראלית הכללית שבה הטקסט בעדיפות עליונה על המרכיב החזותי בפרסומים מודפסים. היעדר ספר של רן לבד בלי ציירים נוספים מעורר חשד שמה הצייר טרם קיבל את ההכרה שמגיעה לצייר שפעיל כל כך הרבה שנים ואף אינו מקבל על עצמו את התואר אמן החשוב כל כך במדינה שמקטינה את מי שבוחר בלעדית במדיום הציור. העבודה הזכורה ביותר אחרי ביקור בתערוכה אינה ציור נוף אלה דיוקן עצמי של רן בלי פנים או עם פנים מחוקות אם תרצו. דיוקנו של הצייר שאינו נהנה לחשוף את תווי פניו מול המראה בהווה הקיבוצי שלו. הציור מזכיר לצופה דיוקן עצמי זכור של רן מול המראה מתקופתו המוקדמת מול כיור עם אבני קרמיקה לבנה בתקופה בה הצייר כנראה הרגיש בטוח יותר במראהו לפני שחלפו כמה עשרות שנים עד תערוכתו הנוכחית שהחזירה אותו לתודעה. התרחקותו משאר הציירים הריאליסטים שהופיעו אחריו בסצנה השאירה אותו בלתי מעודכן בהתפתחויות ובמובן מסויים בתקופה של טרום מעבר מרכז הציור הריאליסטי בארץ לירושלים, עם זאת ובכל זאת השפעתו של ג'יורג'יו מורנדי האהוב על אסכולת הציור הטכני ניכרת בציור הנוף התלוי בפתיחת התערוכה בקיר הראשון הימני. רן עושה עבודה טובה יותר כשהוא עובר באופן משוחרר או כאשר הוא מגרד את הצבע מהציור. אבל היבטים טכניים אלה שמעניינים בעיקר את הציירים עצמם דוחקים הצידה את המרכיב האידיאולוגי של הציור לטובת היבט צורני שניכרת בו העדפה של תהליך הציור על מחשבת הפילוסופיה. בניגוד קיצוני לאמנות העכשווית הרווחת בארץ המעדיפה ומדגישה את נוכחות הטקסט הפילוסופי וספרות תולדות האמנות הישראלית ששמה דגש על שירה ויחסי התמונה עם הטקסט ותוך כדי כך רומזת על נוכחות התמונה בטקסטים פילוסופיים דוגמת תורת התמונה של לודוויג וויטגנשטיין ודיון בתמונות כפי שהן נוכחות בטקסטים שיריים דוגמת שיריו של רעואל שועלי וכמובן של משוררים ישראלים מהדורות הקודמים דוגמת אלתרמן רטוש וזך או עמדת ההתנגדות לנוכחותה של האמנות הפלסטית בחיי השירה כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתב העת הבה להבא בו שועלי עורך ביחד עם עודד כרמלי או כתב העת דחק של יהודה ויזן שמדגיש את נוכחות האמנות הפלסטית בטקסט הפילוסופיה ספרותי ושירי מציב רן את עצמו מחוץ לכל הדיון בין שבמודע ובין שלא במודע תוך העמדת התערוכה כתערוכת תמונות נטולת טקסט ספרותי של הצייר עצמו בין השאר כתוצאה של ריחוק ממרכזי הדיון הספרותי באמנות הפלסטית והטקטואלית בארץ. במבט מסצינת המשוררים הוותיקים לאמנות הפלסטית היה מה להציע ואילו למשוררי שנות האלפיים השירה מציעה את עצמה תוך ריחוק מדיאלוג עם האמנות הפלסטית ובעיקר עם הציור. כתיבה ישירה על ציירים הפכה לנדירה וקשה לצייר העכשווי להיזכר במשוררים שחושבים עליו מחוץ לסצנת הספרות הסגורה בארץ אליה נכנסים מעט מהציירים והעיקרי ביניהם הוא יעקוב מישורי. מחוותיהם של ציירים כמו עופר ללוש לטקסט של מלארמה שפורסם כספר לפני כמה שנים על שירים ורישומים ופרסומיו של יאן ראוכוורגר לצד שיריהם של משוררים ופורטרטים זכורים של משוררים באמנות הישראלית נעשו מחזה נדיר שמוצג במוזיאון תל אביב לעתים רחוקות. משורר אחד היה קורא לרן משורר שאינו יודע שהוא כזה. אבל הריחוק מדיאלוג טקסטואלי עם כל דורות הפרסומים בעברית מקנה לרן חוסר ידיעה והתעלמות מהעניין בכללותו תוך שתיקה והפניית גב לעולם האנושי שמאפיינת ציירים, בתערוכה אגב אין דיוקנאות פרט לזה של רן מה שמעיד על הפניית גב לא רק לרכיב הפסיכולוגי אלה גם לנושא המרכזי כל כך בתולדות האמנות ובמחקר של חיי הסטודיו את הדמות האנושית על כלל המחשבה המערבית שנבנתה בנושא מעשור כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתערוכת הארכיאולוגיה במוזיאון רוקפלר בירושלים ועד מצריים ויוון כפי שהן מוצגות במוזיאון ישראל הלאומי ועד הגוף באמנות עכשווית שעשוייה לכלול בתוכה גם התייחסויות לפילוסופיה הקונטיננטלית הפוסט מודרנית של אסכולת הדה קונסטרוקציה כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומים של הוצאת רסלינג ובכתב העת תיאוריה וביקורת שהעלה על נס את הפוסט ציונות והתנגד לזרמים נאו ציוניים כפי שניתן לקרוא בספר הפוליטיקה של הידע שיצא בהוצאת רסלינג אשתקד. התעלמותו של רן מהשיח האקדמי בנושא הידע ומכתבי העת הספרותיים הוותיקים ביניהם עכשיו מציבה אותו בעמדה שמדירה מתוכה את כל מה שמאוס על סטודנטים וסטודנטיות ומרצים לאמנות עכשווית במכללות ובבתי הספר לאמנות ישראלית בארץ ועושה אותו לצייר אהוב פוטנציאלית. אלה שהיעדרותו מהסצינה העכשווית במשך שנים רבות אינה מאפשרת לו לחדור אל השיח הבית ספרי והאקדמי ולכן נוכחותו כמעט ואינה מורגשת בהרצאות ובטעמם של הבוחשים בקדרת האמנות הישראלית או שחקניה של נבחרת המשחק או מה שנקרא לעתים קרובות יותר השדה או הסוציולוגיה. היעדרותו הופכת אותו לצייר שאיננו נוכח סוציולוגית במוקדי הכח הפוקוידיאניים של השדה וחילופי הדברים שמתקיימים בין תחומי הרוח בארץ ביניהם הדיונים בתוכנית ללימודי אמנות ישראלית במכללת תל אביב יפו. התערוכה מסמנת אם כן את האפשרות לשינויים בהלך המחשבה של הצייר עם מחשבה על תל אביב שהיא כאמור בירת האמנות הישראלית שהדירה את ירושלים עוד מימי האמנות הישראלית בתקופת לודוויג בלום נחום גוטמן ראובן רובין והציירים סביבם שהציגו בימים של טרום הכרזת המדינה. זניחותה יחסית של הציור של רן מייצר משיכה מסויימת אל המוצגים משום שהם נתפסים כבלתי יומרניים ובלתי מודעים לעצמם, תכונה שאפשר לייחס בקלות לארם ולניפו ומציבה את רן בתת קבוצה ריאליסטית שנראית מתאימה יותר לאופי הציור שלו זאת שכוללת בתוכה גם את אריאל אסאו ובאופן מובהק מאוד מהווה אופוזיציה לאמנות הקונצפטואלית בארץ שנתפשת על ידי ההירשברגיסטים כבלתי קשורה לציור פרט לדוגמאות ספורות כמו משה גרשוני המרכזי מאוד של שנות השמונים על עבודתו הקונצפטואלית העוד יותר מוקדמת הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית והעבודות שצויירו בצבעי זכוכית בתקופות השיא של הציור שלו מאיפה החייל שלי ויצחק! יצחק! ועד לעבודות התלת מימדיות האחרונות של שנות האלפיים שמביעות את הקירבה שלו לאמנות היפר ריאליסטית. רן אינו מתייחס באופן ישיר לפיתוחים האלה אבל היחס שלו לכל ההתרחשות הזאת מחוייב מציאות היות ואלו נקודות משקל מרכזיות באמנות הישראלית בין אם רן מעוניין בכך מתכחש לכך או אינו מתייחס בכלל משום שהעבודות שלו בתערוכה הנוכחית אינן דומות לעבודות של גרשוני האב או לעבודות אמנים נוספים מקורבים או ממש בקבוצת דלות החומר כפי שנוסחה בתערוכת דלות החומר המרכזית של שנות השמונים שסימנה את הקבוצה שלא במודע גם ככזו שתוחלף על ידי הציירים הריאליסטים באסכולת הירשברג כאסכולת ההווה ביור הישראלי גם אחרי שיאו של הגל הריאליסטי בארץ שסופו מסומן בדעיכת הגל הריאליסטי באמנות הספרדית שהשפיעה רבות על הציור הריאליסטי בארץ ומעבר להשפעות של ציירים מינוריים יותר באסכולת הציור הריאליסטי דוגמת יוסי מרק והשפעת ציור צבעי המים שלו על ההירשברגיסטים בהווה. בעיקר בעבודתו של ארם שממשיך לנהל את בית ספר התחנה ברחוב בן אביגדור. ניתן לקוות שלציור הריאליסטי בארץ ולפיסול הריאליסטי החדש שנמצא בחיתוליו נכונו עוד שנים רבות וחשיפה רבה ככל האפשר ואוליי אפילו התגברות על הסטיגמה שציירים ישראלים אינם יודעים לצייר כפי שנוכחת בציבור הכללי בימים שאחרי שיאי אמנות דלות החומר והמינימליזם בארץ כפי שבא לידי ביטוי בתערוכת אוסף אמנות שנות השבעים הנוכחית במוזיאון תל אביב שבוחר להתעלם מאמנות ריאליסטית עכשווית בתצוגת הקבע שלו. היפתחותו מחדש של הג'רוזלם סטודיו סקול בירושלים בניהולו של ידידיה הירשברג פותחת פתח להתאפשרותו של גל נוסף של ציירים ריאליסטיים הירשברגיאנים וקונטרה לציירי הצפון של מכללת אורנים. לציבור הרחב ולקהל האמנות נותרו שנים רבות נוספות כדי להחשף לסיכומו של גל נוסף של ציור ריאליסטי שעדיין אינו חושף את עצמו במלואו. רן הוא עדות לגל שהתחיל צבר גלים זה המזכיר לנו איך הסיפור התחיל בדור הריאליסטי שאחרי גוויעתה של השפעת פתיחת שערי בצלאל הראשון בהנהלת בוריס שץ והופעתם של כל גלי האמנות הריאליסטית בארץ ביניהם יגאל תומרקין ואמנים שסירבו לסדר כמו אורי ליפשיץ שתערוכת צילומי קיר הסטודיו שלו בעבודתו של יאיר ברק מוצגת כעת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ונוכחותו המחודשת מודגשת באצירתה של איה לוריא. נשאר רק לקוות רק להתחקות הגל.      

שלום חברים,

שלום לכל הקוראים,

הבלוג היה כבר על הרשת אך החלטתי תוך התחשבות בהחלטת העורך למחוק אותו. הכרתי בטעות שעשיתי ובכוונתי להעלות את התכנים מחדש לאינטרנט ואולי להוסיף תכנים עכשיו או מאוחר יותר. קיבלתי תגובות על הבלוג הקודם מציירים ומאנשי אקדמיה. בכוונתי לפתח את האפשרות של תקשורת לגבי אמנות בארץ דרך המדיה הכתובה תוך התחשבות בביקורת בהגות באמנות ובספרות. מעטים הם אנשי האמנות בארץ שמעורבים בספרות וחושבים גם בכתב. ועד כמה שידוע לי אני היחיד שעוסק בציור בפיסול ובכתיבה. בתקופה זו אני מציג תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה וממשיך לפתח את עולמי החזותי והטקסטואלי ופייסבוק איננו מספק אותי. מצאתי שהפלטפורמה הזאת ראויה לפרסום.

בברכה, טל סלוצקר.

בתמונה: בגלריה ברנרד לפני כמה שנים