טל סלוצקר
אלי שמיר "העמק הוא חלום"
הסרט אודות הצייר אלי שמיר, "העמק הוא חלום" תופס אותי תמיד
בלתי מוכן לצפות בו עד הסוף. וכך, למרות שכבר צפיתי בסרט מספר פעמים לא השלמתי את
הצפייה בו. הוא מציג את הצייר מצייר וגם את חולשותיו האנושיות (בזמן ההסרטה הצייר
מפתח מחלת פרקינסון). הוא מציג את הצייר מול העמק ומול מודלית יפה, מול העמק בו
הוא חי ומול אישתו. צייר שמעניין לצפות בו ולהתעניין בו, צייר שמושפע בתחילת דרכו
מסזאן ומהציור האקספרסיוניסטי ושהוא מחלוצי זרם הציור הריאליסטי בארץ. צייר שיש לו
ממשיכים רבים בדמות תלמידים שהולכים בתלם שחרש להם המורה ומייצרים ציורים דומים
לציורים שלו. אלי שמיר הציג תערוכות גדולות, במוזיאון ארץ ישראל ובמוזיאון הרצליה
ושמו הולך לפניו באמנות הישראלית, וכל זאת למרות שבשנותיו בבצלאל, כך לדבריו, רצו
המורים לזרוק אותו מהלימודים בגלל ציוריו. כנראה שזה סימפטום של הפריפריה.
הצייר אלי שמיר מעניין אותנו ומפלרטט עם המצלמה בחינניות. הוא מרוכז
בציור ומפנה את הגב לפסל של אלכסנדר זייד בזמן ציורו. אלי שמיר הוא צייר של
המציאות הישראלית שמשתמש בכלי ששונאים בבתי הספר הישראליים לאמנות- הציור. בבצלאל
ובמדרשה לאמנות אם אינך חובט קשות בציור לא ראוי שתצייר וודאי שיש בעיה אם הפגנת
יכולות ציור. הציור מפתח שוק בקלות גדולה יותר מהאמנות הקונצפטואלית והציור של אלי
שמיר הוא ציור של שוק. נרכש על ידי עשירי ישראל ונחגג בהזדמנויות רבות.
הוא איננו הולך רחוק מספיק בכדי להציע לנו משהו שלא הכרנו אך הוא מספק
את האופציה הידועה של ציור נוף ריאליסטי. הוא גם מציע אלגוריות שונות של הצייר
והעמדות שמתכתבות עם ציורים ופסלים קלאסיים, דבר ראוי בפני עצמו. הציור של אלי
שמיר איננו נראה לי מגונה, פרט כמובן לקונטקסט הישראלי. הייתי רוצה לשבת איתו לכוס
קפה, להכיר אותו פנים מול פנים, אבל הוא רחוק מדי. גם גיאוגרפית וגם מנטאלית. אלי
שמיר הוא צייר שמרוחק מנטאלית מהצופה. מרוכז כולו במעשה הציור שחומק מהמדיום
השפתי, שנעדר מסדר השיח, אלי שמיר בחר כולו בציור והוא מתמיד בו. שנים ולמעשה חיים
שלמים. לא מומלץ לאמן הישראלי המתחיל ללכת בדרכו ולהיות מנודה כמוהו, לסבול כמוהו
את סבלי הציור ולהיות דמות מרכזית אך לא מרכזית מספיק באמנות הישראלית. לאמן
המתחיל מומלץ להיות במיינסטרים של האמנות. הציור דורש היעלמות מסויימת מהמפה,
שוליות מסויימת. אלי שמיר כמו רבים נוספים הוא דון קישוט של הריאליזם.
נלחם את מלחמתו האבודה מול תחנות רוח מודרניסטיות ופוסט מודרניסטיות
וידאו ואינסיטליישן, פיסול עכשווי ומיצג. הכל מזווית של מיעוט. הוא ראוי להערכה
אבל ספק אם בחר להיות מיעוט. הציור דורש קורבן, ואלי שמיר הקריב אותו וחי
בפסטורליה שלו את אותו הקורבן. הוא עובד את אלילי הבד והצבע. כוחו הפנימי מאוזן
משהו. אין זו התפרצות רגשות כמו ביצירותיו המוקדמות אלא סדר אפוליני יותר. אין הוא
נכנע למערך הכוחות בשדה האמנות אלא משתף איתו פעולה. הוא מציג לנו את התגלמות
הישות דרך האמנות. את הופעתם של חיי הכפר האותנטיים יחסית שאינם נכנעים בפני
הדומיננטה של הרייטינג והמדיה האלקטרונית והדיגיטלית. אמנות של אוהב הסדר הישן
באמנות ובכלל, חושב על שאיפותיה הסוציאליסטיות של ישראל בתחילת דרכה ועל אי התאמתו
לחקלאות. אם תשאלו אותו וודאי יומר שהדבר הראוי ביותר לחיים הוא לצייר, הפוך
מעמדתו של סוקרטס ששאף לא לעשות שום דבר. אלי שמיר לכוד במלאכת הציור וימשיך לספק
לנו את פרי התבוננותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה