טל סלוצקר יובל כספי קריקטורה וחולשת עור ברווז

טל סלוצקר

יובל כספי קריקטורה וחולשת עור ברווז

המורה לציור גרפיטי יובל כספי הוא לא פחות מאדם צדדי בעולם האמנות הישראלי, מכיר כל ושוקל את מילותיו ומציג את ציורי הקריקטורות האנטישמיות בחופן גלריות ממוסדות זורק את מבטיו לכאן ולכאן ומתפאר בכיבושי הדמויות בעולם האמנות הישראלי. תלמיד של רפי לביא ויאיר גרבוז שהוא גם קנאי גדול לציירים הריאליסטים וליכולתם הבלתי נחוצה מאז המצאת הצילום להעתיק מציאות ולבנות פרסונה של ביצועיסט למען מזמין עשיר או פרס מוזיאלי נכבד. בגלל רבותיו איבד יובל כספי את הכיוון הריאליסטי בהכשרתו ופנה לכיתות רגליים באמנות ובתיאוריה מהן הוא מלקט ומבצע חוזר על שעשו לפניו ונצמד בעור ברווז למי שמעוניין להיזכר במפגשיו עם האמנות והאמנים, למעשה הוא שכח או שמעולם לא ידע את ההבדל בין מה שנאמר לאובייקט עצמו ומסרב להכיר בכך שהדברים הם עצמם, מגניב תיאוריה ומצהיר עליה שהיא המהות של עבודתו בוחן עבודות סטודנטים וממשיך הלאה. מכיוון שיובל כספי הוא איש שטח אבל אינו חורש את השדה אלא את האנשים והשמועות. הוא אינו מאלו שמציירים אלא מאלו שמדברים ומאגפים מחכים בפתיחה עם כוס יין עוקבים אחרי גיבורי נעוריהם הקמלים בעת דאבונם יובל כספי הוא פחות הציורים ויותר הקריקטורות. מה שמעניין אותו הוא כיצד מחליקים מסר וורבלי אבל כזה שמופיע כתוב כבר מראש וחס וחלילה שלא יהיה משלו פה נגמר מהלך העניין, הוא שקוע בליפסטיק של ג'ף קונס או בנוסטלגיות משעורי המוזיקה אבל מסרב להאמין שלא שם העניין ושהגיע הזמן לשנס מותניים ולעשות מעשה במדיום הציורי או בוידאו או בחוברת או יהיה מה העיקר שיקרה כבר משהו בדבר עצמו בגלל שלברווז שתלה על עיריית תל אביב כבר צמחו נוצות עד אשקלון. הנפילה הזאת בה מסתבר שבקומפלקס של האמן הנקודה הבלתי מעובדת ביותר היא היצירות עצמן היא תוצר של חברה ישראלית שמדבר ומתלוצצת ומרימה כוס יין מפגינה חברויות ומושכת את הזמן ואין בה מוסר עבודה רוסי. בגלל שיובל כספי בחר בצד שמצייר ציורים ואת הצד המצייר מאפיינת דבקות בשמן ובבד ובחומרי הרישום ופחות בשיח המדרשתי ובפתיחות התערוכות. ואם מדובר במי נגד מי אז הבד מול הברונזה ולא מנהל מוזיאון נגד אמן בפריפריה, היכן שעבודתו לא התבצעה נשאר ריק שקשה למלא על ידי עבודות חדשות מפני שזירת האמנות נועדה לצפייה ולא לפוליטיקות ולמה שנקרא על ידי אמנים בסביבתו עסקנות ריקה. חיבור בין ציור לגלריות ומוזיאון וקומיקס בארץ הוא כנראה מתכון מראש לכישלון ולא שמדובר במי ששקע בפריפריה האמנותית ובוכה דמעות של פלקסיגלס אלא במי שחבר לאמנים המתנגחים אישית שאינם מעוניינים יותר בהיבט המקצועי ועסוקים אך ורק בהיבטים פוליטיים חסרי עקרונות אסתטיים ואמונות. ניסיונותיו החוזרים בהסתובבות בשדה חברתי מעושה הותירו אותו יותר מדי שעות מחוץ לסטודיו ופחות מדי שעות בפיתוח פסליו הספורים.