הקרע בין מוזאון תל אביב לאמנים; ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 טל סלוצקר

 

הקרע בין מוזיאון תל אביב לאמנים

ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 

 

בתקופת הקורונה (מאז תחילתה ועד היום) חויבו כל אזרחי ישראל לחבוש מסכות. בעת הנוכחית המחויבות הזאת נשארה בין השאר בתחומם של חללים סגורים, ובמיוחד חללים ציבוריים. על כן מוזיאון תל אביב מחייב את כל המבקרים במוזיאון להסתובב בו עטויים במסכה. האמנים חשו מנוכרים למסכות (אולי מתוך תחושת ניכור למקצוע הרפואה) והצהירו שהמסכה אינה מתאימה לאמנות מתוך עמדה שאמן אינו צריך לחבוש מסכה בתחומי עבודתו. עמדה זו התנגשה עם עמדת המוזיאון שכל המבקרים בתחומו צריכים לחבוש מסכות והתוצאה היא מעין חרם מחאה שהאמנים עושים על מוזיאון תל אביב. על החרם שמעתי מישראל דרור חמד שמציג כעת במוזיאון בעת שאני והוא עטינו מסיכות כפי שנדרש. עם זאת ולמרות הסכמת שנינו נשארו ניכור ואי הסכמה בין המוזיאון לאמנים שהתבטאו בכמה דרכים סמליות.

ספריהם של האמנים הישראלים הורדו מתצוגה מרכזית בספרייה ובמקומם יונחו ספרים של אמנים בין לאומיים. ובמוזיאון מצהירים שוב ושוב שהמוזיאון אינו מכניס אמנים.

כאילו עובדי המוזיאון (רובם לפחות) רוצים לומר האמנים אינם מוזמנים למוזיאון. אין כמובן איסור רשמי שאוסר על אמנים להיכנס אך יש מעמד סימבולי. כך נוצרה עויינות בין המוזיאון והאמנים ובין האמנים והמוזיאון. הריחוק הסמלי הזה בא לידי ביטוי גם בתערוכת ישראל דרור חמד שמציג במוזיאון כזוכה פרס שיף שמקבל כבוד מהמוזיאון ובוודאי שאינו מוקע מקהילת האמנים או משהו בסיגנון אבל נשאר כל השנים עד היום אמן בודד שאינו מתערבב בין האמנים. הדבר ניכר בריחוק בינו ובין הציירים ההירשברגיים ריחוק שבא לידי ביטוי גם בהבדל תפישת הציור. בניגוד לתפישתם את הציור כריאליזם שנח על זרים תיאורטיים של מופשט הוא חווה את הציור כבעיקר מיני ומיניות היא אכן הנושא בעבודתו על פי תפישת אוצרות המוזיאון.

הגברים החושניים והקרוס דרסינג בהשפעות הוקינג ומונה בולטים בתערוכה המתוקשרת היטב של האמן שאך זה פרץ למיינסטרים. עוד השפעה ברורה בעבודתיו היא של הצייר לוסיאן פרויד שגם הוא לא בחל במיניות בעבודותיו. המיניות ההומו ארוטית בציוריו של דרור חמד מזכירה לצופה הישראלי את עדי נס ואת משה גרשוני ומפגישה אותו עם הקהילה הגאה ועיסוק במיניות גברית שאינו בוש מול הרוח הכללית המתמקדת במיניות הנשית. ציוריו ישראליים במפגיע ונשאלת השאלה היכן מתחבר קטלוג התערוכה אחרי שהתערוכה פתוחה כבר. אף על פי שבא במגע עם כמה אמנים ישראלים נשאר דרור חמד אינסיידר שהוא אאוטסיידר. אמן מקובל כבר שמתקיים בביצה משלו. אמן ששווה להכיר שממלא את התנאים להצלחה ומציג תערוכה שהיא מעין תערוכת פתיחתו משום מרכזיות מיקומה. המוזיאון מכיר בהצלחתו ובחריגותו של ישראל דרור חמד ומעמיד אותו מול הכניסה לספרייה כמבקש להזמין את היוצאים מהתערוכה לבקר בספרייה שאינם מבקרים.

כך שניכורו של דרור חמד מתאים לניכורם הכללים של האמנים שמייצר את תגובת ניכורו של המוזיאון שמתהדר בשטח גדול מבעבר שנמצא בתחרות עם מוזיאון ישראל בירושלים ומהווה פנינה בלב ליבה של תל אביב ומזמין אותנו לראות ולהתעדכן באמנות עכשווית. התערוכה החדשה של אמנות עכשווית באזור שלושת האולמות שמוקדשים לאמנות ישראלית עשויה לגרום כאב ראש למבקרים והיא אכן נותנת זבנג למי שמבקר בה בלי להיות מוכן למה שיראה מראש. אמנים חדשים בעירבובייה בתוהו סיגנונות שאינו מזכיר את דרור חמד שנשאר מחוץ לתערוכה. פה הציור והפיסול מזכירים לנו שהאמנות כל הזמן משתנה אבל גם יש תומרקין להזכיר את האמן המת בתערוכה. ערבוביית המת והחי מחמיאה לתערוכה הקשה ומזמנת קצת היזכרות בתומרקין שלנו שכמו נתן זך נשכח במותו וששייך לעברה של אמנות שנוטה להשתנות.