על זיכרון פרויד ביוון

 טל סלוצקר

על זיכרון פרויד ביוון

 

הפעם אני כותב לכם בנימה אישית יותר. זהו אמנם מאמר הפעם אך אחד שדומה יותר ליומן מן הרגיל. נסעתי לאתונה יוון ואני נמצא כאן לעשרה ימים והנה עברו שלושה ונשאר לי רק עוד שבוע. לקחתי איתי ספרים ואחד מהם נקרא 'האלביתי' והוא מאת פרויד ובהוצאת 'רסלינג' הנפלאה.

'האלביתי' הוא מושג בו משתמש פרויד כדי לתאר את מה שנקרא בעבר 'המאויים'. הכוונה היא לעצמים ביתיים שמופיעים בבית או מחוץ לבית שמזכירים את מה שקראנו באגדות (שאחת מהן מופיעה בספר זה ומאת א.ת. הופמן) או בסרטים הוליוודיים בהם עצמים דוממים תופשים חיים. שם הספר מבחינתי ניתן לפירוק לשני חלקים האל-ביתי, משמע בתוך שם הספר יש התייחסות לבית אך גם לאל. וזה מה שהזכיר לי חווית ילדות בה ביקשתי בעת ששכבתי לישון הוכחה מהאל לקיומו ושאם הוא קיים שיילל בחוץ חתול שלוש פעמים, באותו רגע ילל בחוץ חתול כמספר הפעם שביקשתי ואני הסתתרתי מתחת לשמיכה לנוכח הוכחה זו לקיום האל.

ניתן לראות בחתול שבסיפור זה את 'האלביתי' אותו קיום שמתעלה על קיומו ומראה שהוא יותר ממה שהיה אמור להיות מלכתחילה. ובנוסף לכך הספר עצמו שנמצא איתי במלון הוא תזכורת לקיום 'האלביתי' אך גם לתזכורת האל-ביתי האל שנוכח בבית. כך ביוון שנוכחת ביהדות וגם נוכחת במלחמתה לשעבר ביהדות נוכח גם האל האל-ביתי גם בזיכרונות וגם באמונה וגם בתזכורת על הכריכה. כל זה מזכיר גם את עניינו של פרויד ביוון ואת נוכחותם של האלים היווניים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה העתיקה, כולם איתי במלון במחשבה. כך שבעיר אתונה שנוכחות בה בעיקר חורבות יוון העתיקה יותר מסימנים חיים שלה חיה המחשבה של יוון והיהדות בתודעתי ובמחשבתי וטוענת את הטיול בנוכחות סימלית שמעניקה גם משמעות. בעיר זו פעלו הפילוסופים הגדולים של העת העתיקה ובה מתו. פה ביקר אלכסנדר מוקדון כובש ירושלים ופה היתה האקדמיה של אפלטון. כל אלו מתועדים בשאריות המבנים ומאמצים למכור לתיירים זיכרונות מהטיול.

עיר שפעם היתה פסגת המחשבה וכיום היא עיר מתויירת של סחורות וחנויות. לפי מה שקראתי באוניברסיטה של אתונה 15 מחלקות לפילוסופיה. הרבה כל כך שקשה להאמין שאני זוכר נכון את מה שקראתי אך כך קראתי. ואף על פי כן לא נתקלתי אף בחנות ספרים אחת בכל העיר הזאת. ולא שחנויות ספרים הן סימן מובהק כל כך לציוויליזציה אך שמור להן מקום בחיי. והפסלים של פסלים שמתו מזמן מרובים מפסליהם של פסלים בני זמננו. כל זה מעיר נוכחות של טפילים על גופות הפיסול והפילוסופיה. שתיהן מטופלות על ידי הדחפמוות של קפיטליזם התיירות הבלתי נלאה שרק מוכר ומוכר ואינו מעוניין לעצור רגע ליצור. העיר אתונה כיעד תיירותי אינה מאירה מספיק את חורבות יוון ורומי הנמצאות ברשותה. אינה מטפחת מספיק את ניקיונן.

היא עסוקה יותר בלק על מזכרות תיירים ובגרפיטי, בזיהום עירוני ובשמחת חג המולד הנוצרי. זוהי עיר משוטרת שיש בה אתרים רבים ממה שאפשר לבקר בעשרה ימים. ובעידן דיגיטלי אפשר לדבר ממנה עם חברים ומשפחה מהארץ ומחוץ לארץ. ולקבל הזמנה לבקר בסטודיו של פסל שגר בה. ולבלות שעות בגנים הציבוריים. בעיר הזאת יש יותר פסלים יווניים גדולים מאשר בכל ישראל יחדיו, ופסלים ברמה שכל אחד מהם היה יכול להיות מוקד של תערוכת ענק במוזיאון ישראל בירושלים. ובחוץ לארץ אפשר לעצור ולחשוב על ההמשך. ולחשוב שובפעם ועוד פעם ופעם נוספת.   

בתמונה: פסל שצילמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה שבאיטליה לפני כמה שנים.