התקופה

 דוקטור טל סלוצקר

פילוסופיה רפואה וסוציולוגיה

 לאחרונה הרגשתי שוב את גבולותיהן של דיסציפלינות ותמהתי האם מקצועות שונים משפיעים זה לזה או שאינם. האם העיקרון הזה עובד כמו בכתיבתם של היידיגר והוסרל או שהדבר עובד יותר כמו בעבודתם של הסוריאליסטים. אינני בטוח שיש תשובה סופית לשאלה זו. ייתכן שהכל תלוי במידת המרחק. אם המקצועות רחוקים זה מזה או קרובים. אם היוצרים משתפים פעולה או נשארים נפרדים זה מזה. עיצוב ספר וודאי משפיע על תוכנו ולכן זו עשוייה להיות השפעת המעצב על מחבר הספר ועל הכתיבה. אך שירה עשויה להיות רחוקה משדרנות בטלויזיה בעת הנוכחית.  מידת המרחק עשויה להשתנות מתקופה לתקופה ומקירבה או ריחוק בין תרבויות. פיסול במצריים העתיקה למשל עשוי להיות בלתי מושפע מפיסול מקסיקני עתיק אך הדמיון החזותי ביניהם יכול להיות גדול למשל פיסול פירמידות. הרבה פעמים כבר נאמר שהכל עניין של קונטקסט. שהקשר הדברים קובע הכל. ומה עם מה שהרחקנו? האם גם הוא משפיע עלינו? אז השפעה עשויה להיות כמו דם שנשאר בווריד. הוא מכיל גם חלקים שהגיעו מחוץ לגוף אך הוא מסייר בפנימו. כאמנים השפעה עשוייה לעניין אותנו מאוד ולהעסיק אותנו. מהן ההשפעות שהשפיעו עלינו, מה השפיע על כל אמן שהושפענו ממנו וכיצד הדברים קשורים חזותית. כבני התרבות המערבית אנו עשויים לחשוב כיצד הרפואה השפיעה עלינו. וכיצד ספרים שקראנו משפיעים על אורחות חיינו. זהו פוסט קצר יחסית בשעה לילית זו אודות השפעה

6/10/2021

בית הספר האטליה בתל אביב

 טל סלוצקר

 

בית הספר האטליה

 

בית הספר האטלייה קיים זמן קצר בתל אביב ועוד קשה למדוד את הצלחתו בטווח הרחוק אך יש בו את כל מה שכדאי ומעניין לפגוש בבית ספר לאמנות הציור והפיסול. הוא מציע ציור ופיסול ריאליסטיים עם נגיעה בקוביזם ובעכשווי ומתייחס למסורות הרלוונטיות כיום למי שרוצה ללמוד את כל זה על הצד הטוב ביותר כולל מלגות וסטודיואים של אמנים וגם חללי עבודה לשאר הלומדים בבית הספר. נראה שהצד התיאורטי כרוך בו בצד המעשי ואין בו לימודי פילוסופיה או ספרות במובנן המקובל אך כמובן (למרות המחשבה שהם חסרים שם) ניתן ואפשר לנהל בית ספר כזה גם בהיעדר הצד הספרותי. בבתי ספר מן הסוג הזה המנוסים מלמדים את המתחילים ויש תמיכה באמנים בראשית דרכם וגם פוליטיקה ואידיאולוגיה פלסטית. אפשר לומר זאת אחרת. לפוליטיקה של האמנות יש ביטוי פלסטי.

 וכך במקום לבטא פוליטיקה ממשלתית הפסלים והציורים מבטאים את הפוליטיקה שמייצרים ביניהם אמנים. זוהי פוליטיקה של רעיונות בעלי ביטוי פלסטי, חוויתי, תחושתי, ומחשבתי שחורגים מהמקובל בבתי ספר דומיננטיים יותר בשדה האמנות הישראלית שמקדשים את הדל חומרית ואסתטית לטובת יצירה קונספטואלית של אמנות ועושר מחשבתי שנובע מהיחסים המורכבים עם הפסיכואנליזה, הספרות, הפילוסופיה ועוד שדות ידע כח שכוללים בתוכם שיח שפתי מפותח יותר משפת האמנות שאינה מתקדמת בקצב השפה המדוברת והכתובה. באטליה האמנות מתקדמת בקיצבה הפלסטי וזה אינו זהה לקצב השפתי. ההוראה בו מושפעת מלימודים בניו יורק ובבצלאל ומאמנים שמציגים בגלריית מאיה הסמוכה. הכל באכסנייה של אזור התעשייה המפחיד של פלורנטין שיש בו טיפוסים מטיפוסים שונים. עם זאת באותו אזור נמצאים סטודיואים של אמנים רבים ואכסניותיהן של גלריות רבות. בין האמנים יאן ראוכוורגר ובין הגלריות גלריה רוזנפלד הוותיקה.

האטליה שולחים אימיילים מעוצבים ונעימים לקריאה שעושים מצב רוח טוב ומעדכנים בקורסים הנלמדים שם. אבנר לוינסון ועותה פטינקין הם זוג נשוי של אמנים שהקימו ומנהלים את בית הספר שזוכה גם לתמיכה של ציבי גבע אמן דלות החומר גם הוא בוגר ניו יורק. לאחרונה הצטרפה לצוות המורים האמנית הנפלאה נועה שי שעובדת בציור ובפיסול ומלמדת שם קורס בפיסול ראש במיניאטורה. מעניין האם ערכים אסתטיים מהסוג שבית הספר מגיש יכולים לשרוד בשמש הישראלית גם בלי נסיעות לניו יורק או לבתי הספר באירופה.

יכול להיות שבסוג כזה של אמנות אנחנו (הישראלים) עדיין תלויים באמריקאים ובאירופאים ולא פיתחנו מסורת עצמאית מספיק. אבל זה עונה כמובן על מאפייניה של האמנות הישראלית שמקיימת דיאלוגים עם אמריקה ואירופה ממיקומה במזרח (ופחות עם האמנות הערבית המקיפה אותנו בינתיים, הרבה פחות). קשה לדעת בשלב זה אם 'האטליה' יכירו בטקסט כשווה ערך לפלסטי (הטקסט חזק מהפלסטי בארץ כמו במסורת היהודית). אם יכירו בצד זה של המחשבה הפלאסטית יוכלו לשלב באידיאולוגיה קונצפטים פילוסופיים שעשויים לתקשר טוב יותר עם מה שקורה בדיסציפלינות שכנות לאמנות הפלסטית ולתקשר טוב יותר ברמת הרעיונות המדויקים יותר שמציעה הפילוסופיה הקונטיננטלית. האקזיסטנציאליזם והפוסט מודרניזם בהחלט מתאימים למחשבה על אמנות כמו המחשבה על אותנטיות וממסדיות, כח נפשי ליצירת אמנות (מצד ניטשה) ומבנה העולם כטקסט סגור. בינתיים בית הספר מספק לנו באימיילים תענוג ויזואלי ועדכון לגבי אמנים שטוב להתעדכן בהם כל עוד האינטרנט פתוח וגם המוזיאונים והגלריות. חבל שבתי הספר בוחרים להם אזורים תעשייתיים כאלה ואינם מבצעים הגירה למרכז העיר (אזור מוזיאון תל אביב ופסל תומרקין בכיכר רבין). הם היו יכולים ליהנות מסביבה נקייה ומזמינה יותר.   

טל סלוצקר- מישל פוקו, הפילוסוף אליו אני תמיד חוזר

 טל סלוצקר

 

מישל פוקו- ההוגה אליו אני תמיד חוזר

 

לא תסולא בפז מורשת העברית שיש לנו בכתבים, ואיתם ההגות והמסורות שיש לנו מן היהדות. עם זאת אלו אינם מסבירים את העולם החילוני, זה נחשב באופן אינטנסיבי על ידי הוגי המאה העשרים שמעטים מביניהם דתיים ורובם חילוניים. ביניהם נמצאים הוגים חשובים רבים אך הפעם ברצוני לשפוך אור על פילוסוף אחד שאני מקדיש לו מחשבה מרובה וחוזר אליו שוב ושוב, אל מחשבותיו, על הפרשנויות אליו וגם אל האיש עצמו. מישל פוקו היה פילוסוף צרפתי שהשתייך לכמה זרמים, בין השאר הוא משוייך לאקזיסטנציאליזם, לפוסט סטרוקטורליסטים, לפוסט מודרניזם ואף לזרמים נוספים כמו המרקסיזם והאנטי פסיכיאטריה. ברצוני לפרוש בקצרה כמה ממחשבותיו בלי לפרט את כולן.

אני ממליץ לקנות את ספריו או לקרוא באינטרנט, לצפות בסירטונים ולשמוע הרצאות. הוגה חשוב מעין כמותו שנתן לנו מפה של העולם בו אנו חיים מבחינה מוסדית וסוציולוגית, כזה שהסביר לנו מהיכן הגיע האדם כפי שאנו מכירים אותו היום, מהם מאוייו ומה קורה כאשר הם פוגשים את החברה האנושית, וכיצד נולדה תמונתו אותה אנו מכירים בראי המשפט, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה ושאר המדעים אותם מכנה פוקו מדעי האדם. פוקו חשב שבכל תקופה ישנו רעיון מרכזי שמנחה את המחקר ואת הניסיון בצבירת ידע ושרעיון זה איננו קבוע ולכן הוא משתנה כעבור תקופה. הוא קבע שבתקופתנו רעיון זה הוא האדם. אנו רוצים לדעת מה מסתיר האדם ומהו הרכב גופו, מהי זהותו האמיתית וכיצד הוא מתנהג במצבי פשיעה, אילו ידיעות אנו יכולים לדעת אודותיו וכיצד ניתן לשלוט בו ולמשול עליו.

כדי לאפשר את הידע הזה החברה כולאת אסירים בבתי כלא ובבתי חולים, היא חוקרת את מאויי נפשו האמיתיים או המדומים ואת בעיותיו הנפשיות האמיתיות והמדומות. כדי לבצע מחקר זה מוגבלת פעילותו הגיאוגרפית ונוצרת גיאוגרפיה שלמה של עירוניות שמבוססת על מבנה שפוקו כינה 'פנופטיקון'. זהו בית כלא בו האסירים נראים אך אינם רואים את מקור המבט המביט בהם אשר תכנן ג'רמי בנתהם במאה ה-18. תקופה המכונה בפילוסופיה תקופת הנאורות. בתקופה זו נולד הרצון לדעת את האדם והמבט הבוחן אותו ואת גופו והשואף להביט במבטו החודרני לתוך נפשו. המבט הזה מאפשר את הרפואה ואת הקרימינולוגיה, את ההוראה בבתי הספר כפי שהם ידועים לנו כיום ואת החברה שלנו אותה פוקו מכנה 'חברת בית הסוהר'.

הוא קורה לה כך משום שהארכיטקטורה שלה לדבריו מבוססת על אותו בית סוהר שתיכנן הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתהם. את משנתו בדבר תופעות שונות בחברה האנושית פרש פוקו לאורך אינספור ספרים והרצאות. ביניהם 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' (בתרגום המשורר אהרון אמיר), תולדות המיניות 1,2 ו,3. 'המילים והדברים'. 'לפקח ולהעניש' ועוד ספרים רבים שעל תרגומם והוצאתם לאור אמונה הוצאת רסלינג הנפלאה. ספרים שיעשירו כל ספרייה ויסבירו לקורא תופעות שונות בחברה האנושית תוך מבט מעניין על ההיסטוריה לפי נושאים שונים ותופעות מגוונות. יש גם ספר מבואי בהוצאת 'רסלינג' ולמרות שהוא נלמד כרגע פחות באוניברסיטת תל אביב ימצא המתעניין הרצאות בעברית אך גם באנגלית ביוטיוב. מישל פוקו פיתח את מה שאנו מכנים הפוסט מודרניזם תוך טענה שהמרכיב המרכזי ביחסי האנוש של בני האדם הוא הכח הפוליטי אשר מחלחל ליחסיו האישיים ולחייו הפרטיים מכל כיוון ובכל צעד. הוא עשה זאת תוך דיון עם פילוסופים שונים ביניהם ז'אק דרידה ונועם חומסקי והשאיר אחריו במותו בשנת 1984 מורשת מפוארת ראוייה ומרתקת.    

טל סלוצקר- אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 טל סלוצקר

אלי שמיר "העמק הוא חלום"

 

הסרט אודות הצייר אלי שמיר, "העמק הוא חלום" תופס אותי תמיד בלתי מוכן לצפות בו עד הסוף. וכך, למרות שכבר צפיתי בסרט מספר פעמים לא השלמתי את הצפייה בו. הוא מציג את הצייר מצייר וגם את חולשותיו האנושיות (בזמן ההסרטה הצייר מפתח מחלת פרקינסון). הוא מציג את הצייר מול העמק ומול מודלית יפה, מול העמק בו הוא חי ומול אישתו. צייר שמעניין לצפות בו ולהתעניין בו, צייר שמושפע בתחילת דרכו מסזאן ומהציור האקספרסיוניסטי ושהוא מחלוצי זרם הציור הריאליסטי בארץ. צייר שיש לו ממשיכים רבים בדמות תלמידים שהולכים בתלם שחרש להם המורה ומייצרים ציורים דומים לציורים שלו. אלי שמיר הציג תערוכות גדולות, במוזיאון ארץ ישראל ובמוזיאון הרצליה ושמו הולך לפניו באמנות הישראלית, וכל זאת למרות שבשנותיו בבצלאל, כך לדבריו, רצו המורים לזרוק אותו מהלימודים בגלל ציוריו. כנראה שזה סימפטום של הפריפריה.

הצייר אלי שמיר מעניין אותנו ומפלרטט עם המצלמה בחינניות. הוא מרוכז בציור ומפנה את הגב לפסל של אלכסנדר זייד בזמן ציורו. אלי שמיר הוא צייר של המציאות הישראלית שמשתמש בכלי ששונאים בבתי הספר הישראליים לאמנות- הציור. בבצלאל ובמדרשה לאמנות אם אינך חובט קשות בציור לא ראוי שתצייר וודאי שיש בעיה אם הפגנת יכולות ציור. הציור מפתח שוק בקלות גדולה יותר מהאמנות הקונצפטואלית והציור של אלי שמיר הוא ציור של שוק. נרכש על ידי עשירי ישראל ונחגג בהזדמנויות רבות.

הוא איננו הולך רחוק מספיק בכדי להציע לנו משהו שלא הכרנו אך הוא מספק את האופציה הידועה של ציור נוף ריאליסטי. הוא גם מציע אלגוריות שונות של הצייר והעמדות שמתכתבות עם ציורים ופסלים קלאסיים, דבר ראוי בפני עצמו. הציור של אלי שמיר איננו נראה לי מגונה, פרט כמובן לקונטקסט הישראלי. הייתי רוצה לשבת איתו לכוס קפה, להכיר אותו פנים מול פנים, אבל הוא רחוק מדי. גם גיאוגרפית וגם מנטאלית. אלי שמיר הוא צייר שמרוחק מנטאלית מהצופה. מרוכז כולו במעשה הציור שחומק מהמדיום השפתי, שנעדר מסדר השיח, אלי שמיר בחר כולו בציור והוא מתמיד בו. שנים ולמעשה חיים שלמים. לא מומלץ לאמן הישראלי המתחיל ללכת בדרכו ולהיות מנודה כמוהו, לסבול כמוהו את סבלי הציור ולהיות דמות מרכזית אך לא מרכזית מספיק באמנות הישראלית. לאמן המתחיל מומלץ להיות במיינסטרים של האמנות. הציור דורש היעלמות מסויימת מהמפה, שוליות מסויימת. אלי שמיר כמו רבים נוספים הוא דון קישוט של הריאליזם.

נלחם את מלחמתו האבודה מול תחנות רוח מודרניסטיות ופוסט מודרניסטיות וידאו ואינסיטליישן, פיסול עכשווי ומיצג. הכל מזווית של מיעוט. הוא ראוי להערכה אבל ספק אם בחר להיות מיעוט. הציור דורש קורבן, ואלי שמיר הקריב אותו וחי בפסטורליה שלו את אותו הקורבן. הוא עובד את אלילי הבד והצבע. כוחו הפנימי מאוזן משהו. אין זו התפרצות רגשות כמו ביצירותיו המוקדמות אלא סדר אפוליני יותר. אין הוא נכנע למערך הכוחות בשדה האמנות אלא משתף איתו פעולה. הוא מציג לנו את התגלמות הישות דרך האמנות. את הופעתם של חיי הכפר האותנטיים יחסית שאינם נכנעים בפני הדומיננטה של הרייטינג והמדיה האלקטרונית והדיגיטלית. אמנות של אוהב הסדר הישן באמנות ובכלל, חושב על שאיפותיה הסוציאליסטיות של ישראל בתחילת דרכה ועל אי התאמתו לחקלאות. אם תשאלו אותו וודאי יומר שהדבר הראוי ביותר לחיים הוא לצייר, הפוך מעמדתו של סוקרטס ששאף לא לעשות שום דבר. אלי שמיר לכוד במלאכת הציור וימשיך לספק לנו את פרי התבוננותו.    

 

טל סלוצקר- תקופת הקורונה

 טל סלוצקר

תקופת הקורונה

 

השנתיים האחרונות נחוות כמה שרבים קוראים לו "תקופת הקורונה". זוהי התקופה בה חלו וחלות הגבלות שלטוניות כאמצעי למאבק במגפה. רבים מחו כנגד הטלת המגבלות והיו גם כאלה שהטילו ספק בעצם המגיפה. קולות כאלה נופו מהתקשורת ומבקרים מהסוג הזה אינם מוזמנים לאולפנים. למשל פרופסור לאס שטען שהסיפור כולו מנופח איננו מופיע יותר בטלויזיה כפי שהיה בתחילת האירוע. קבוצת המפגינים שהפגינה מול ביתו של ניצן הורוביץ גם היא נעדרת לאחרונה מהשטח. נראה שהמחאה שככה או שהיא כובתה על ידי אמצעי התקשורת ומשרדי הממשלה גם הם לא הגיבו תגובה משמעותית למחאה.

הכח של השלטון למשמע ולסדר גדול יותר מכוחם של האזרחים בכלל והאזרחים המוחים בפרט. לכן מחאות כאלה כוחן להשפיע על השלטון מוגבל. הרפואה, כפי שניתן להיווכח בתקופה זו כוחה גדול בשליטה על גוף האזרחים והגבלת חופש תנועתם. אזרחים רבים גם מגבים אותה בטענה שמדובר בנושא השמירה על הבריאות הראשון במעלה. אבל טרם נאמד אומדן פומבי של היקף הגבלות החרות שהוגבלנו בהן וההגבלים ששמו על גוף האזרחים בעולם בכלל אבל בפרט, כפי שמעניין אותנו, בארץ. מסיכות המנתחים הפכו לפריט יומיומי שגור והציבור נענה להגבלות ששמים על הלא מתחסנים. אינני יוצא נגד החיסונים אבל ברצוני שהקורא ישים לב שהיקף החירות שלנו צומצם על ידי שימת הגבלות על הגוף.

כל זאת על ידי קריאה של 'מצב חירום' ואיתה קריאה לסנקציות על מי שאינו נענה להגבלות השלטוניות שבאו עם גילוי מחלת הקורונה (Covid 17) והתפתחויותיה לזני משנה כמו ה'דלתא' ו'הזן הבריטי'. הקריאה להתחסנות ולהיענות להגבלות שגם נאכפות היא גם קריאה לחילון החברה הדתית שאינה נענית כל כך בקלות לקריאות כאלה. הנה נאכפים בחברה זו ערכי הרפואה החילוניים והיא נדרשת באמצעות כך להתחלן ולהיענות לערכים של המדינה החילונית. תקופת הקורונה הראתה לנו כיצד ניתן להגביל את החופש שלנו בלי מחאה משמעותית שתוציא את השד מהקופסא, היא הנכיחה בפנינו כמה כח יש לאנשי ולרשויות הרפואה על חיינו, וכיצד חוקי רפואה הופכים לחוקי מדינה ומקבלים עדיפות על תחומי פעילות רבים אחרים שמושבתים עד להשגת ההישגים הרפואיים שרשויות הרפואה שמות בפני עצמן.

האזרחים שככו מהר ובקלות כיצד אי אפשר היה לצאת מן הבתים (בגלל העוצר) ואיך היינו כלואים ולא יכולנו להתרחק מרחק של יותר ממאה מטרים מהבית. כיום כשמזכירים את הרגעים האלו אנשים אינם זוכרים שהם היו בכלל, וכך ניתן להבין כמה בקלות ניתן לקחת מאיתנו חירויות בסיסיות בלי שמישהו ממש שם לב ובאיזו קלות יחסית מחילים עלינו חוקים רפואיים בין אם אנחנו מרגישים בנוח איתם ובין שלא. זקנים החלו פוחדים מהמוות, ילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, בני נוער הפסיקו לבלות, ומבוגרים הפסיקו ללכת לעבודה.

הכל בגלל אכיפת המגיפה שרובנו לא ראינו את תוצאותיה הממשיות בגוף. רשויות הרפואה פועלות עוד פעולות, מרחיקים מאיתנו את תוצאות המחלה ובכך מונעים מאיתנו את הידע של קיומה. הרשויות אוספות ידע שנמנע מהאזרחים והאזרחים נותרים משוללי אותו ידע. יש תופעות נוספות שנשללות מהציבור וזוהי רק אחת מהן. על ידי בידוד התופעה השלטון מרחיק אותה ואוסף עליה ידע, זהו עיקרון שפועל בתופעות נוספות שמאפיינות את העידן שלנו.

השאלה היא לא רק מה קרה אלא גם מתי יפסק השיגעון הזה והפאניקה סביבו ונחזור לחיות חיים רגילים בלי בידודים ומסיכות, ואין בינתיים אפילו תאריך משוער. חוקי הרפואה הם חוקים חזקים גם משום שהם חלים על כולם, על אזרח כמו על שרי הממשלה, על רופאים כמו על חולים. ורק נשאר לצפות, מתי הטירוף הנוכחי יגמר.    

 

ישראל ופריז, קשר מתמשך- מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 טל סלוצקר

 

ישראל ופריז, קשר מתמשך

מחשבות בעקבות תערוכות מודיליאני וסוטין קאלדר ודוד גינתון במוזיאון תל אביב

 

תל אביב ובכלל האמנות הישראלית נמצאות ביחסים מתמידים עם אמנות פריז. אמנם היחסים היו בולטים יותר בעבר אך גם כיום יש התייחסויות בספרות תולדות האמנות הנכתבת בארץ ובתערוכות מוזיאליות. שלא לדבר על השפעת הפילוסופיה של פריז על הפילוסופיה הישראלית דרך בית מדרשה של הוצאת רסלינג בהנהגת דוקטור יצחק בניימיני המרצה באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה במרכז התפס"ן בתל אביב. דרך הוצאת רסלינג מתחברות הפסיכואנליזה הצרפתית והפילוסופיה עם החברה והתרבות הישראלית וכמות הספרים היוצאים לאור בהוצאה זו ראויה לציון. איכות הספרים גבוהה מאוד וכך גם רמת הדיון וההעשרה. יחסיה של האמנות הישראלית עם האסכולה של פריז חזקים עוד מראשיתה, ימיה נסיעתו של ראובן רובין לפריז כדי לפגוש את סוטין ומודיליאני והציירים של אז היו רעבים למראיהן של רפרודוקציות שחור לבן שהגיעו ובהן ציורים של ציירי אירופה הרחוקים ובהם סזאן סוטין ורבין נוספים. בהווה המרכז האמנותי של פריז נחלש ואמניה של ישראל מתייחסים לפריז יותר כאל מרכז כלכלי ופחות כמרכז של השפעה אמנותית. עם זאת עדיין היו בעשורים האחרונים בולטנסקי ובורז'ואה שהיוו אמנים בולטים ברפרטואר האהבות של האמנים הישראלים ושניהם הציגו כבר תערוכות גדולות בישראל ובולטנסקי זכה להתייחסות בימי חייו. שניהם היו אמנים עשירים ושבעי הצלחה שהציגו בכול העולם ופרסמו אינספור ספרים וזכו וזוכים לאהבה ולהערצה ולתיעוד בסרטים על אמנים ועל אמנות. מוזיאון תל אביב מזכיר לנו את היחסים ומציג בימים אלה תערוכת מודיליאני וסוטין קטנה שתופשת חדר או יותר מדוייק מסדרון קטן באוסף האמנות הענק שלו. תערוכה שזוכה לפרסום כה מסיבי שמצפה המבקר לפגוש בתערוכת ענק שמכילה עשרות או אולי מאות יצירות והנה כמות יצירותיו של מודיליאני קטנה ושל סוטין קטנה עוד יותר. היצירות כמובן יפהייפיות אך אינן ממצות את מה שאפשר לפגוש בארץ באוספים השונים והסוטינים היפים ביותר נשארו מחוץ לתערוכה. המודיליאני של אוסף הכט בחיפה אינו מופיע בתערוכה למרות יופיו הרב ובביקור שואל המבקר האם לשם מסדרון קטן זה נקלע למוזיאון? הרי היה יכול להיות יותר גדול, יותר מרשים, יותר נחקר, ויותר נזכר. ובמקום זאת מקבלים המבקרים במוזיאון עוגייה קטנה זו שמספיקה לכוס אספרסו קטנה בקפיטריה החדשה או הישנה ולבריחה מהירה מחנות המוזיאון שמציגה קיטש במקום ללמד את הקונים תיאוריות של האמנות ומוכרת כל מיני פיצ'פקעס וכך נזנחת מטרתה של חנות מוזיאון. אין אפילו מדף אחד של ספרי תיאוריה ופילוסופיה של האמנות והמבקר יוצא מאוכזב לביתו מהתערוכה ומהמרצ'נדייז המסחרי מדי. כל זה כמובן לצד תערוכתו של קאלדר בימים אלה שגם איכזב. ציורים של משטחי צבע תמוהים וילדותיים לא מתוחכמים מספיק ופסלי חוץ שמוצגים בפנים במקום בו הם מאבדים את האפקט על המבקר בתערוכה. הרי פסליו של קאלדר נועדו להופיע תחת כיפת השמיים כפי שהם מופיעים בירושליים ובשאר אתריהם המכובדים ואילו כאן מתכופפים הפסלים למראיהם של חללים מהם הם רוצים לברוח החוצה. הרישומים המוקדמים של קאלדר של בעלי חיים מוצלחים ומעניינים וגם פחות מוכרים בארסנל העבודות של האמן ולכן גם מפתיעים אך המבקר כאמור יוצא (כמו בתערוכת מודיליאני הנ"ל) מאוכזב ולא מסופק. קאלדר כמובן גם הוא פריזאי יקר ובסרט המעניין אודותיו בתערוכה נסקרים יחסיו המעניינים עם אמני פריז של תחילת המאה העשרים וביניהם מאן ראי ודושאן אליהם התבונן בהערצה בתחילת דרכו האמנותית. כל זה לצד תערוכתו של דוד גינתון ובה העלה של דקארט אבל האגף הזה כנראה היה סגור.  

טל סלוצקר, איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 טל סלוצקר

איליה גפטר- הצייר שנשאר בשוליים

 

אאוטסיידר לתרבות הישראלית, מורה לציור, וצייר טכני אך מוכשר. איליה גפטר מצייר את נופי הים התיכון באופן טכני מעט אך מרשים מבחינת סקלת הצבעים וביטויי הים לגווניו. הוא השתקע בארץ לאחר שעזב את קנדה וארצות הברית מהן הגיע בעקבות לימודים עם הצייר ישראל הירשברג בבית הספר הבינלאומי לציור פיסול ורישום באומבריה איטליה. מוקיר את מוריו ברוס גנייה הפסל ואת הצייר יאן ראוכוורגר אותו הזמין ללמד בבית הספר לציור אותו הקים. גפטר הוא צייר מוזנח מעט בנוף הישראלי אף על פי שהוא עצמאי ומציג בגלריה רוטשילד אמנות והציג גם במוזיאון תל אביב. כך שלמרות הצדדיות הוא מקבל את ההכרה. עבודתו מתפתח מאוד בשנים האחרונות למרות טכניות מסויימת בחלוקה לקצעים של הדמויות בציוריו בדיוקנאות ובעירומים שנראים גם הם טכניים מדי. כאילו צייר כדי להדגים כיצד מציירים עם זאת יכולותיו בדיו השחור מרשימות וניתן לראות את ציוריו באתרו הרשמי באינטרנט. הערצתו לצייר אנטוניו לופז גרסייה ניכרת בציורי המשפחה בהם צייר את סבו וסבתו בקנדה ובארץ הוא חי קיום בודד ויוצא דופן. מסור להוראת הציור ולאמנות הציור הוא חוזר בכל פעם אל הבד, אל הנייר, אל הצבעים והמכחולים. מקדיש את עצמו לחומר שמעבר לדיבורים ומתמקד בכל פעם במה שיש מולו באותו רגע ובאופן הבעתו הציורי. מצייר בסטודיו או בטבע על בדים גדולים או קטנים ובעיקר מלמד, מלמד דור של תלמידים ולא ברור כמה השפעה מעשית תהיה ללומדים אצלו על תחום הציור משום שלמרות קיומה של סדנת הציור שלו מספר שנים איש מתלמידיו לא קודם עד היום לדרגת צייר מוביל. כמובן שההתקדמות תלוייה במשאבי הצייר וברמתו ולא רק באילייה גפטר ועל כן אין לבוא אליו בתלונות. יחסיו עם האמנות הישראלית מזכירים את יחסיהם של קבוצת 'אופקים חדשים' או את אלו שמקיים איתה יאן ראוכוורגר. מבפנים אך מבחוץ, ישראלי אך מהגר, נוכח אך נפקד. מציג אך אינו מתערה במיינסטרים האמנותי. מנותק מהווית המדרשה לאמנות ובצלאל, מסור לערכי המודרניזם הריאליסטי שמתחיל באימפרסיוניזם וממשיך בהתפתחויות שונות, אוהב את הציור הרוסי והצרפתי, הספרדי והאמריקאי. מביט אל מורו של הירשברג לאונרד אנדרסן בהערצה משל היה סב אהוב ורוכב על אופניים באנרגטיות. מביט בערגה על אמנותן של מצריים ויוון העתיקות ומקפל כן ציור לציורי נוף משל היו האביזר הטכנולוגי החדיש ביותר. דומה בהשפעה הצרפתית לציירי רוסיה אך לציירים הישראלים בהתמודדות עם האור והנוף הישראליים. לצייר קורבה בדבקותו בים ולציירי הריאליזם הישראליים בדבקותם במציאות. גפטר בפנים אך בחוץ, מושפע אך מבטא את מבטו, נחשף ומטמיע אך מתבודד ושוקט. צייר ביישן שמראה נוכחות וניגודים פנימיים וחיצוניים. משהו מחלחל ממנו ודבר מה ניבט החוצה. מתבודד חברתית אך נחשף לדיבורי קוקטייל בפתיחות התערוכות בגלריה 'רוטשילד'.