מאמר על דמות ישו הנוכחית

 דוקטור טל סלוצקר

מאמר על דמות ישו הנוכחית

דמותו של ישו מופיעה ביצירות אמנות רבות וכמובן כדמות מרכזית בכתבי הברית החדשה. הוא דמות מוקצית על ידי הממסד הדתי בארץ ובכל זאת רבנים מרצים עליו, לדמותו יש גם ערך סמלי. מיהו המשוגע אם לא ישו. הוא נושא את סבל העולם על כתפיו. הסבל שנושא בתוכו את משמעות הקיום, אותו סבל שמקשה כל כך.

 במובן מסוים ישו הוא האמן הישראלי, ובמובן נוסף כל אדם הוא ישו. המאמין הנוצרי רוצה שנחשוב שישו היה יהודי, ואכן כך היה. ישו או ישוע כשמו המקורי הוא סמל להיותנו כאן, לכך שכל הווייתנו נועדה לא רק למעננו אלא גם בשביל האחר. הוא נצלב כפי שכל יהודי נצלב בשואת עמנו ומהוה דמות לדיוקן כפי שמהוה כל אמן, על כן רשאי כל אמן לחשוב את עצמו כמצייר או מפסל דיוקנו של ישוע. הוא מופיע בסרטים רבים ודמותו פופולארית מאוד ואף על פי כן היווה השראה לפילוסופים גדולים, כמו סורן קירקגור ששאף אל דמותו של הצלוב ולגאולה דתית. סמליותו היוותה ומהווה דימוי לאינספור מאמינים הרואים בו ובדמותו את גאולתם ואת שאיפתה של האנושות שהתגלמה כבר בגאולה. כל מה שצריך על פיהם הוא להאמין בו וניגאל כולנו.

להקשיב למצוותיו, אבל גם (הבלתי אפשרי) להפסיק להיות יהודים. דמותו היא דמות נצחית במובן שהוא סטטי כבר אלפי שנים, סיפורי חייו היוו אינספור תמריצים לשנאת ולרדיפת יהודים, שלא לדבר על פחד תהומי מפני היהודים. אך עבורנו שוכני מדינת ישראל הוא יכול להיות מושא התעניינות בלתי מזיק היות והעניין בו אינו גורר שום התחייבות מעשית. כל שצריך כדי לחשוב על דמותו הוא ספר והנה הכל כבר מולנו. איננו נושאי צלבים מושבעים כשכנינו שעלו לכאן בשביל עבודה ותנאי חיים בתחנה המרכזית.

אין לנו צורך באמונתם ואיננו מתקרבים לאמונה זאת באמת. כל זה לא עובד בשבילנו. אנחנו מעדיפים לחשוב על הדימויים כפי שחושב הקורא בספר היסטוריה או בנובלה. דמותו של ישו מלווה אותנו כפי שמלווים אותנו הנביאים או כפי שאנו עשויים לחשוב על יצירה מוזיקלית נוצרית, נגיד לה קרימוזה של מוצארט המבכה את מותו. הדמות הזאת שלו (של ישו), הטראגית, הבלתי מרפה, הדורשת הזדהות ומסמלת את החושב עליה, ההיסטורית במובן המתמשך ארוך הזמן ביותר שניתן לחשוב עליו. ישו זה שאף הופיע בחלומותיי. היהודי שכל העולם נושא אליו פנים, הוא משה של הנוצרים המאמינים. צלבו הוא הצלב של דגל אנגליה, בשמו יצאו למסעות הצלב הנודעים במטרה לכבוש את ארץ ישראל. בעקבות רדיפותיו נאשמנו אינספור פעמים שלא בצדק ברדיפתו ובמותו אף על שהרומאים הם שגזרו עליו את הדין וביצעוהו. ישו זה הוא התגלמות האמנות הזרה, זו שאינה נכנסת לבתי הכנסת. הוא זה שקרא לעקור את עם ישראל ביחד עם שורשיו כפי שדרש לעקור עץ פרי שפירותיו מקולקלים. הוא זה שלימד את מאמיניו שלא להיות יהודים.

הוא זה ששינה תקופה בהיסטוריה והוביל את שליחו פאולוס להיצלב בשבילו, ישו זה הוביל המוני מאמינים לסבול בשבילו ומתוך אופוזיציה לאמונתו יופיע המדע החילוני למרות רדיפת המדענים בידי הכנסייה שאכפה את אמונתו על המוני האירופאים תחת שלטון הכנסייה. הישו של הכנסייה מצא אופוזיציה אנגלית בדמותם של האתאיסטים המתעקשים על חוקי הטבע כניגוד לתיאוריה הניסית של הנצרות. התעקשותה של הכנסייה מצאה את התעקשותם של המדענים מן הצד השני למרות רדיפתם בידי אנשי הדת. למרות כל אלו גבר המדע על חוקי הכנסייה והדרך הפחות לוחמנית מצאה את דרכה עמוק יותר לתוך ליבם של היהודים הרוצים להיות מושפעים מהנצרות אשר מוצאים בדמותו עניין.    

 

הפילוסופיה

 טל סלוצקר

הפילוסופיה

 

הפילוסופיה איננה מחשבה מנותקת מהחיים אשר נוגעת להם רק כעיון. היא אירוע של המחשבה אשר נובע גם מהביוגרפי בנושאיו ובחוויית החשיבה שלו. כמו הפסיכואנליזה היא נוגעת בפרטי, בנחלם, בנחווה בחיים ובכל מה שקורה לפילוסוף בחייו, בין אם מדובר במאורעות טובים או רעים. תולדות החשיבה מספקת תקדימים למחשבה בנושאים השונים הנוגעים בביוגרפי. כך שמדובר בחשיבה שהיא היסטורית וביוגרפית בעת ובעונה אחת ומתנסחת לא רק כפילוסופי אלא גם כפואטי. החשיבה המורכבת הזו אינה נעשית לעיוני הנפרד מחיי ההוגה אלה היא חלק מחייו ממש. בניגוד למחשבת ההלכה אינה דורשת הפילוסופיה מעשה. אך היא שואפת לשנות את חיי המעשה בכל זאת בדרך עצמאית מהיהדות על אף נגיעתה ביהדות. ליהדות הדתית ולפילוסופיה שתי דרכים שונות, אך שתיהן חוויות חיים נחוות. שתיהן מבקשות להיות חלק מחייו של ההוגה. שינוי בחיים אם תיצור הפילוסופיה כזה יווצר על ידי שינוי אופן החשיבה, היא זאת שתוביל. אין זה 'נעשה ונשמע'.

המעשה אינו תוצר של ציווי של פילוסוף זה או אחר שקדם לאדם החושב בעצמו. מדובר בחשיבה עצמאית, אינדיבידואלית לחלוטין. החשיבה אינה רק של הביוגרפי אלא גם של המערכתי. כיצד יוכל החושב לחשוב את הרפואה או את האמנות. באילו כלים יחשוב אותם בלי לקחת בהם חלק, או שמה חווייתם איתו כל הזמן. האם הסובייקט החושב יכול להפריד את עצמו מהחוויה האסתטית או מהחוויה הרפואית. ייתכן שהוא יוצר את המחשבה כשהוא שרוי בהן, כשחווייתו אינה נפרדת מהן והוא חוקר את הנחקר מתוכו.

המחשבה הרפואית היא מחשבה שפגשה את המוות, מחשבת המוות טבועה בה. ואילו המחשבה האסתטית היא מחשבת היופי. כיצד ינתק עצמו מהן מרגע שנכנסו למחשבתו. אפילו לא עסק בהן בפועל פעלו את פעולתן על הסובייקט מה גם אם פעל על אחת כמה וכמה. כך ששאלת המרחק מהחוויה המכוננת את החשיבה אין לה תשובה חד משמעית בוודאי בטווח האפשר. אם כך החשיבה מכוננת תוך היות בתוך הדברים והתבוננות בהם תוך מעורבות מסויימת. המחשבה איננה רק של מקצועות או אופן חשיבה אלא של מנגנונים ואופני התבוננות. של אופני הצגה ואופני נחוות של הנראה. מה שנראה מהווה נקודת מוצא מעבר למה שנעשה. הגלוי לעיניים הוא הדרך לשפוט את עומק החוויה הרפואית או האסתטית ודרכן את דימוי הגוף ודימויי המחלה. אם אחלום את הפילוסוף האין הוא כבר במחשבתי?  החלום הוא צוהר אל המחשבה לא פחות מן המציאות. משום שהדבר הקובע אינו האם הדברים נמצאים מולי ממש אלא מהי המחשבה המובילה אותם.

כך שהמחשבה בזמן חלום נמשכת בזמן ערות והמחשבה בזמן שיחה נמשכת בזמן התבוננות בברייה שנמצאה ליידי, תוכן המחשבה הוא שקובע. הסובייקט הישראלי המקוטע הוא זה הקובע התרחשות חווייתית ותפישתית, הוא החולם את תוכן המחשבה ומשקיע זמן ביציקת תוכנה לתבנית. ומעבר להשפעה על עשייה המחשבה היא עצמאית, קיימת בפני עצמה בתבנית של מאמר. מבקשת להצטייר במשפטים, תוכנה ביחס לפילוסופיה של האחר הוא זה שחושב מעברו האחר של השולחן. אני מול אחר, זה מול זה מול מרחב וירטואלי, מסך שמפריד וגבולותיו תחומים, אובייקט שבתוכו נכתבת המחשבה. מה שנרשם בגוף יכול להירשם גם בזמן חלום כמו בזמן ערות, המחשבה נרשמת בגוף, תוכן המחשבה משנה את הרכבו של גופנו.

לכן טקסט זה מבקש להירשם בתוכך. לחשוב פילוסופיה הוא לעכל אותה, מהראש לקיבה, העין מבקשת להשתתף והלב, כל המערכת. להירשם ולהופיע שוב בתודעה הסובייקטיבית של הסובייקט הפועל.    

 

 

 

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 הרב דוקטור טל סלוצקר

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 

הפילוסופיה רבת תמורות לאורך זמנו של האדם. היא מחדדת את המחשבה ולפעמים מקהה אותה אך הפסיכואנליזה מחדדת אותה בחזרה. פשוט אבל לא פשוט להבין את זה. לא עושים איתה דבר פרט לפרקסיס אך היא משפיעה על החיים. כל פילוסוף משפיע בדרכו על חיי המתעניינים וקשה לצפות מראש את ההשפעה. לרוב ישתנו חייו של המתעניין אחרי הצהרה על מחשבה וכניסת המחשבה לחיים. היא משפיעה על האופי ועל היחס לעולם ולחברה, על התודעה ועל היחסים החברתיים וגם על ההוראה והיחסים בין מורה לתלמיד. היא ידע אמיתי במלוא מובן המילה אך כמו שהיא מחזקת היא גם מעייפת. כשהעיקרון פשוט וההסבר גם הוא נשמר יותר כח. הדבר מנוסח היטב כעיקרון התער של אוקהם שטען שכך ההסבר יותר משכנע.

הפילוסופיה שאנו חושבים מושפעת מאופן חשיבה שקשור בעולם בו אנו חיים. מחשבת העיר היא מחשבת המוסדות, על כן מחשבת הפוסטמודרניזם היא מחשבה מוסדית. הקריאה בה משפרת את האופי והתארים עושים את האדם אנושי יותר. יש בה קשרים עם הפוליטיקה, האמנות והמדע ועוד שלל תחומי מחשבה שהפילוסופיה מפתחת ומשנה, היא אחראית לתחום החשיבה האנושית. היא ברובה איננה מחשבת הטבע אף על פי שהפיזיקה והביולוגיה הן המצאות פילוסופיות. הפילוסופיה עוסקת בעיקר באדם.

והוא זה שחושב את מחשבתו ועל מחשבתו ומסתדר עם המחשבה בתנאי האפשרות. רוב הפילוסופיה החשובה מפורסמת בתרגומים והיא נמצאת במשא ומתן עם המחשבה היהודית הדתית למשל מחשבת התלמוד או הקבלה. היהדות נוטה להכחיש את מעורבותה במחשבה היוונית אך כך הדבר. יוון ניכנסה לתחום המחשבה של היהדות דרך הארכיטקטורה והפיסול המנמוסמטיקה המחשבה הדת ועוד. לכן אנו שזורים בהשפעות יווניות בחיינו ששזורים גם במודרניזם. הבניינים בהם אנו חיים למשל מודרניסטיים ואינם בנויים כמו הבניינים של המאה ה-19 ברמת הפשטות העיצובית והיעדר הקישוט. הפילוסופיה של המאות בהן אנו חיים היא פילוסופיה אקדמית. תם זמנה של הפילוסופיה שאינה אקדמית. הערך הקיים באקדמיה שזור לאורכה של הפילוסופיה והפילוסופיה מתפתחת לקצב פירסומים אקדמיים.

האמנות בארץ מבקשת את השפעתה של הפילוסופיה ומושפעת ממנה במחשבת תולדות האמנות. בתערוכות ובספרי האמנו שזורים באופן סמוי רעיונות פילוסופיים המתגלים רק לקורא הבקיא במחשבה הפילוסופית היודע לזהות את מושגי המחשבה ואת אופנה. הממשגה של חיים פילוסופיה משנה גם את חייהם של האמנים ואת תפישתם את החברה בה הם חיים. גם המשוררים מושפעים מתפישות פילוסופיות וגם זה דרך השפעת האקדמיה. אנו חיים את מושגי הפילוסופיה במישור החברתי ובמישור השפתי והשפה נחרטת בגוף. המילים מזיזות את הגוף, משנות את הרגלי האכילה שלו, את הליכותיו ואת האופן בו הוא חווה את עצמו והוא מושפע גם מבחוץ מנופים, אמנות וכלים. כלו אלו מייצרים אדם פילוסופי ישראלי.

הוא תר את המרחב ואת אופקי המחשבה ומגלה באמצעותה את העולם התפישתי, הנחשב הוא גם הנתפש. החושים והתפישות שלנו תלויים זה בזה בעולם אופקי בו לצבעים יש סמליות ומשמעות ובו האינטרנט מהווה כלי לפרסום המחשבה ולמעקב. הניסיון להעיף את האלוהים מהפילוסופיה מייצר עיכוב במחשבה הדתית והתפשטות והמשכיות של המחשבה החילונית. המחשבה החילונית והדתית נמצאות בתן וקח בשימוש בשפה ואלו מתקיימות גם בתוך הנפשי המכיל את דחפי החיים והמוות. לפעמים התוך הנפשי נמצא יותר בקשר עם החוץ ולפעמים הגוף סגור בתוך עצמו. התוך הנפשי הוא גם המחשבה המזדככת מהאסתטי. החומר מאפשר לחשוב באופן פיזי והיחסים הפיזיים עם העולם נותנים עוד תכנים למחשבה באמצעות החושים. האכילה למשל עשויה לשפר את המחשבה או המישוש. תמונה עשויה לתת משמעות לחשיבה באופן ויזואלי והכל נרשם בגוף.         

זכרונות הרב דוקטור מיוון

טל סלוצקר

זיכרונות הרב דוקטור ביוון

 

המדינה היוונית נחותה ממדינת ישראל בכמה מובנים. אך היא איננה כזאת במובנים פילוסופיים. הפילוסופיה והדת היו באופוזיציה זו לזו שנים רבות והזיכרון נישמר. לכן הפילוסופיה מייצגת את החילוניות והדת את הדתיות המובנת. הפילוסופיה היא ייצוג של החילוניות ולא החילוניות עצמה, אך יש כאלו הרואים בה את החילוניות המובהקת. במובנים רבים היא המחשבה החילונית הכי וותיקה ועמוקה. הנוף היווני עצמו זוכר את הפילוסופיה העתיקה ומזכיר את הריב העתיק בין הפילוסופים והנוצרים שהגיע אפילו לשלב של איסור הפילוסופיה על ידי הנצרות. עם זאת היוונים טוענים שהפילוסופיה מעולם לא ניפסקה אצלם. שהעיסוק בה נמשך כל אלפי השנים האלו בהם היא הייתה למרכז המחשבה שמחוץ לדת, רוחנית ממחשבת הרפואה אך פחות פיזית ממנה. מחשבת הרפואה היוונית היא מחשבת הגוף ואילו מחשבת האידאות היוונית היא המחשבה שמחוץ לעולם שקובעת את מה שבתוך העולם. כך היוונית מיפו ופירקו את המחשבה לדורות הבאים. בדיאלוגים של אפלטון שהתרחשו באתונה מתואר מה שקרה לפני הולדת האקדמיות שהתחילו עם האקדמיה הראשונה שבנה אפלטון.

אחר כך הוקם הליסאון של אריסטו ושניהם קיימים כאתר של מחשבה יוונית. היוונים חושבים שצבעה של הפילוסופיה היוונית הוא ירוק ואילו אני הייתי אומר שצבעה של הפילוסופיה הישראלית הוא הכחול, כחול של השמיים. צבע המחשבה הישראלי שואף למעלה ואילו צבעה של מחשבת יוון שואף אל הטבע. כך מתבטאת סמליות הצבע במחשבה וסמל המחשבה בצבע. העולם שלנו דורש קיום מוחשי בשביל המחשבה על אף היות המחשבה רוחנית. המים עצמם הם מחשבה בנוסף לאידיאת המים. השמים עצמם נותנים דוגמא למחשבה בגלל גובהם והמטוס העובר בהם תר על המחשבה. בארץ תנאי המחשבה הטובים ביותר נמצאים בדת אך הדת מגבילה את הפילוסופיה ובנוסף היא איננה נותנת לאדם להרגיש את החופש המאפיין את המודרניזם.

בנוסף מחשבת הדת אינה מאפשר את המחשבה הכוללת בתוכה כתיבה ופרסום בגלל האיסור לכתוב בישיבה. כדי לכתוב ולפרסם דרוש אישור. העולם בנוי כמה שמאפשר מחשבה ואנו חיים בעולם המאפשר את המחשבה המודרניסטית והפוסט מודרניסטית. הספרייה מאפשרת תנאי זיכרון של הידע באופן סידורה כסלון והמדינה מאפשרת את מחשבת הפירוק הדה קונסטרוקטיבית. ההשתקפות היא יותר מודרניסטית מפוסט מודרניסטית ואילו הטקסט כיחידה נפרדת פסיכואנליטית היא מחשבה שמתאימה יותר לפוסט מודרניזם, גם אם קיום מחשבה מסוג כזה היה קיים גם לפני הופעת הפוסט מודרניזם בצרפת. המחשבה הפוסטמודרנית מאפשרת את ניקוי השטח לאמונה אך החילוניות הישראלית נלחמת באמונה מלחמה מרה באופן מושגי ובאופן רגשי. אפילו בזכוכית מופיעה הסימולקרה ותנועת המרחב הסטטי. זהו הסובייקט הרואה, הסובייקט התופס את המרחב התלת מימדי בהשתקפות ובמראה. הרבנות נשארת במרחב הזה חסרת מאמינים משום שהעם החילוני מרוקן מאמונה. כך נשאר הרב בנוכחות החפצים המאגיים ובתחום האמונה הפנימית. הרב נשאר לעצמו במרחב הפילוסופי המאוכלס באלו שאינם רוצים לפגוש את הדת בתוך חייהם אשר שוכחים את משמעותה של הרבנות ואת כוחה המחייה של המאגיה. לכן המאמינים מתקשרים עם הרבנות במרחב הוירטואלי באופן שטוח מבחינה פיזית שאינו מאפשר טקסים דתיים משותפים של ממש משום הריחוק. הקירוב לרבנות מאפשר גישה להתפתחות הדתית. אך הרב ממשיך להתקיים במרחב החילוני ולכן מתקיים תוך אמונה פנימית במרחב האימונה שזהו המרחב בו אי האמונה פוגש את הסובייקטים הצייתניים הטקסטואליים. הרחוב התל אביב במובן של בתי הקפה מאפשר מחשבה אך אינו נותן גישה להלכה. כך נשארת ההלכה על התפתחויותיה הטקסטואליות במרחבה הדתי ומעשיות החילוניות הישראלית במרחב העבודה. הקפה מאפשר את מחשבת הסובייקט ואילו הרפואה את מחשבות המוות והכח על הגוף. הפתולוגיה על התרחשויות הגוף מאפשרת את מחשבת הרפואה הפיזית המתמהמהת בין בריאות לחולי לגוף הבריא פעם נוספת לאחר שריפא את עצמו. והכשרות מציעה פיתרון לפילוסופיה על בעייתה.

היכן שאין מזון אחר  יש יותר מחשבה. המזון של יוון על בעיותיו מזכיר את מחשבת סוקרטס על רגע הלימודים שלו ורגעי מותו האחרונים ברגע בו ביקש לתת תרנגולת לאל הרפואה לאחר שבלע את הרעל. הרפואה מחזקת את המחשבה בניסיון הפיזי שהיא נותנת עם הגוף בלימודי הרפואה. כך היא מחדדת את התודעה ומספקת פיתרון לבעיה. המפגש עם הדת נותן את הבנת הרפואה כאמונה אך אינו נותן פתרונות פרקטיים ברפואה משום היעדרות המוסדות הדתיים שמספקים עזרה רפואית במובן הדתי. כך שהמסע בחיים הוא מסע בתוך הידע לעבר הסובייקט הפרה קוגיטיבי שמכיל גם את המחשבה הפרה קוגניטיבית ובחזרה למחשבת המילה ותוך כדי האזנה למה שמספק את הגוף מבחינה אסתטית. הסובייקט הישראלי הקטוע ומוצץ הדם מתקיים כגוף יחידני וכשיחה בין גופים עם הירדמות התודעה והתעוררות התודעה הגופנית. הפילוסופיה יוצרת סחרור של המחשבה שמתקיימת בנפרד מהגוף הסובל המתבונן במציאות כמתוך כלא. הסטטיות מספקת בסיס מסתובב לגוף הרוצה לחזור ולהיות גוף ללא איברים משתוקק ותמידי במישור האינסופיות של המחשבה אך הוא סגור בגבולותיו.

קומות המחשבה האסטתית הן כמו מוזיאון ובו קומת הקרקע ומעליה מישורי מחשבה נוספת כשהמחשבה התחתית היא החשובה ביותר. כך המחשבה מתקיימת בתוך המישור הבנוי כמעין כלא למחשבה. ההלכה מפזרת את האנרגיה ואילו הפילוסופיה כולאת אותה בתוך הגוף עד הסובייקט והגוף ללא איברים. האור מייצג את האלוהות שאינה חודרת לתוך המחשבה המחכה להתפרץ עם הבחילה. יובש המחשבה נותן לה מישור גיאוגרפי פוליטי מחשבת המחקר הנטולת היררכיות. כך מתחברת הפילוסופיה למחשבת הרפואה ומפרידה את עצמה מהשירה במישור הטקסטואלי. הפרדנו את עצמנו מן הטבע. פיזית ומחשבתית. רגעי הטבע שיש לנו בעיר הם רק זיכרונות מהטבע מאפשר המחשבה של יוון. הטבע בישראל מאפשר מטפורות ויש לנו מטאפורות בבנייה אך יוון הרחוקה מתקיימת מולנו בעיקר כשריד ארכיאולוגי. הגבריות מתקיימת בתוך הנוף הנשי של ארץ שמכילה בנופיה את הסובייקט הישראלי המת חי שמבקש את הדם הבא והוא נטול דם בזיכרונו את היהדות. הטקסט הנכתב על ידי המציאות מתחברת כיצירה מוזיקלית שמאפשרת למילים להיבלע לתוך מחשבת המוזיקה.

האמנות כמישור הנראה של המחשבה מספקת את הסדר הנדרש לדיבור עליה כזיכרון מעברו של העולם שחי בתקופה בה התאפשרה מחשבת עולם הציור הריאליסטי כנוכחות קלאסית ולא פוסטמודרנית. הנוכחות הפוסטמודרנית אינה מאפשר את קיום הקלאסיקה בציור במובנה המקורי אלא כפסטיש או חזרה פטישיסטית על העבר הקדום של האמנות. אך יוון מרוקנת מהאמנות הישראלית. שם אף מישורי העיר המודרנית מזכירים את לופז גרסייה של ספרד שאף ביקר בגבעת הפרתנון בשנות השבעים ולמד בה את האמנות הקלאסית. כך מספקת יוון קפיצה בזיכרון לציור ההיפריאליסטי הדתי של האמן הספרדי בעמודים נעדרי הברזל שלה. הפילוסופיה היוונית העכשווית עם זאת היא נאו אפלטונית ולכן סודית ופחות מפורסמת כספרות משום שספריה אינם נמכרים בחנויות הספרים היווניות הבלתי קיימות. מפת הבניין מספקת מראה מלמעלה על קומות המחשבה כממפה את אידיאת הבניין. מערכת המיזוג היא איוורור של המחשבה הנתקלת בלכלוך. וקדיחת הבנייה היא הביקורת המבקשת להחריב את ספרות המחשבה המתהווה בצעירותה ולהחליפה במחשבה ישנה או חדשה.              

 

על זיכרון פרויד ביוון

 טל סלוצקר

על זיכרון פרויד ביוון

 

הפעם אני כותב לכם בנימה אישית יותר. זהו אמנם מאמר הפעם אך אחד שדומה יותר ליומן מן הרגיל. נסעתי לאתונה יוון ואני נמצא כאן לעשרה ימים והנה עברו שלושה ונשאר לי רק עוד שבוע. לקחתי איתי ספרים ואחד מהם נקרא 'האלביתי' והוא מאת פרויד ובהוצאת 'רסלינג' הנפלאה.

'האלביתי' הוא מושג בו משתמש פרויד כדי לתאר את מה שנקרא בעבר 'המאויים'. הכוונה היא לעצמים ביתיים שמופיעים בבית או מחוץ לבית שמזכירים את מה שקראנו באגדות (שאחת מהן מופיעה בספר זה ומאת א.ת. הופמן) או בסרטים הוליוודיים בהם עצמים דוממים תופשים חיים. שם הספר מבחינתי ניתן לפירוק לשני חלקים האל-ביתי, משמע בתוך שם הספר יש התייחסות לבית אך גם לאל. וזה מה שהזכיר לי חווית ילדות בה ביקשתי בעת ששכבתי לישון הוכחה מהאל לקיומו ושאם הוא קיים שיילל בחוץ חתול שלוש פעמים, באותו רגע ילל בחוץ חתול כמספר הפעם שביקשתי ואני הסתתרתי מתחת לשמיכה לנוכח הוכחה זו לקיום האל.

ניתן לראות בחתול שבסיפור זה את 'האלביתי' אותו קיום שמתעלה על קיומו ומראה שהוא יותר ממה שהיה אמור להיות מלכתחילה. ובנוסף לכך הספר עצמו שנמצא איתי במלון הוא תזכורת לקיום 'האלביתי' אך גם לתזכורת האל-ביתי האל שנוכח בבית. כך ביוון שנוכחת ביהדות וגם נוכחת במלחמתה לשעבר ביהדות נוכח גם האל האל-ביתי גם בזיכרונות וגם באמונה וגם בתזכורת על הכריכה. כל זה מזכיר גם את עניינו של פרויד ביוון ואת נוכחותם של האלים היווניים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה העתיקה, כולם איתי במלון במחשבה. כך שבעיר אתונה שנוכחות בה בעיקר חורבות יוון העתיקה יותר מסימנים חיים שלה חיה המחשבה של יוון והיהדות בתודעתי ובמחשבתי וטוענת את הטיול בנוכחות סימלית שמעניקה גם משמעות. בעיר זו פעלו הפילוסופים הגדולים של העת העתיקה ובה מתו. פה ביקר אלכסנדר מוקדון כובש ירושלים ופה היתה האקדמיה של אפלטון. כל אלו מתועדים בשאריות המבנים ומאמצים למכור לתיירים זיכרונות מהטיול.

עיר שפעם היתה פסגת המחשבה וכיום היא עיר מתויירת של סחורות וחנויות. לפי מה שקראתי באוניברסיטה של אתונה 15 מחלקות לפילוסופיה. הרבה כל כך שקשה להאמין שאני זוכר נכון את מה שקראתי אך כך קראתי. ואף על פי כן לא נתקלתי אף בחנות ספרים אחת בכל העיר הזאת. ולא שחנויות ספרים הן סימן מובהק כל כך לציוויליזציה אך שמור להן מקום בחיי. והפסלים של פסלים שמתו מזמן מרובים מפסליהם של פסלים בני זמננו. כל זה מעיר נוכחות של טפילים על גופות הפיסול והפילוסופיה. שתיהן מטופלות על ידי הדחפמוות של קפיטליזם התיירות הבלתי נלאה שרק מוכר ומוכר ואינו מעוניין לעצור רגע ליצור. העיר אתונה כיעד תיירותי אינה מאירה מספיק את חורבות יוון ורומי הנמצאות ברשותה. אינה מטפחת מספיק את ניקיונן.

היא עסוקה יותר בלק על מזכרות תיירים ובגרפיטי, בזיהום עירוני ובשמחת חג המולד הנוצרי. זוהי עיר משוטרת שיש בה אתרים רבים ממה שאפשר לבקר בעשרה ימים. ובעידן דיגיטלי אפשר לדבר ממנה עם חברים ומשפחה מהארץ ומחוץ לארץ. ולקבל הזמנה לבקר בסטודיו של פסל שגר בה. ולבלות שעות בגנים הציבוריים. בעיר הזאת יש יותר פסלים יווניים גדולים מאשר בכל ישראל יחדיו, ופסלים ברמה שכל אחד מהם היה יכול להיות מוקד של תערוכת ענק במוזיאון ישראל בירושלים. ובחוץ לארץ אפשר לעצור ולחשוב על ההמשך. ולחשוב שובפעם ועוד פעם ופעם נוספת.   

בתמונה: פסל שצילמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה שבאיטליה לפני כמה שנים.
  

השבת בחילוניות

 טל סלוצקר

השבת בחילוניות

 

בעולם החילוני ישנה שבת. היא שונה מהשבת הדתית אך היא ישנה וקיימת, ונוכחותה בערבי שישי חד משמעית. זוהי שבת של מנוחה והתכנסות המשפחה והזוגות יחד וגם שבתם של הרווקים. היות זמן זה של שישי שבת זמן של מנוחה הוא מרווח זמן שהוא גם מצב של מחשבה ושל היות האדם עם עצמו מחוץ לעבודה ובתוך היומיים האלו שבין סופו של שבוע לתחילתו. יום חמישי הוא כבר סוף השבוע ויום שישי הוא כבר זמנה של כניסת השבת לתחום חיי המחשבה וההגות.

זוהי הזמנה לא רק לנוח אלא גם ללמוד ולשכלל את המחשבה. להיות האדם החושב החי חיים הקרובים יותר לספרות ולרוח הדברים. זוהי מציאות העולם בתקופתנו שמושפעת מהדת אך בתחום עולם חילוני שמשמר כמה מרכיבים אף על פי שפירק כבר את רוב מאפייני הדת. היות זמן זה חופשי מהמרוץ השבועי ומהלחץ להספיק ולהתקדם נותן אופי ספרותי זה שמאופיין גם על ידי יהודיות ועבריות ובו אפילו החברים בחו"ל סוגרים את השיחות הדיגיטליות בוידאו ובהתכתבות. המחשבה עצמה נגלית בכתיבה תוך היות הכתיבה דרך לתעד אותה ולתכן את ההיות הבא. גילויה על ידי הכתיבה ועל ידי הקריאה וההגות מהוות את דרכו של אדם להיכנס למאחורי הקלעים של אותה מחשבה כשחקן שמבקר באחורי התיאטרון. לא איבדנו את השבת, היא חיה בקירבנו. מאמינים ולא מאמינים. בעלי משפחות ומי שאין לו משפחה. פרק זמן זה מאופיין בפחות תנועה ובהתכנסות פנימה, במחשבות אודות המחשבה ובהזדמנות להתכונן.

מי שישתמש בזמן זה כדי להתכונן יכול לעשות זאת בדרך שמתאימה להלכה (קריאת ספרים) ובדרך פחות הלכתית (הדרך הדיגיטלית) אך תמיד ישמור את תכנון הצעד הבא והמנוחה כעיקרון מנחה במה שעלינו לעשות כדי להיות יותר פילוסופיים עם השבת. העם היהודי הוא עם פילוסופי. זהו עם חושב שמקיים מסגרות מחשבה כמו השבת האוניברסיטה, הישיבה והבית הפרטי. לכן ישמור אדם על מחשבתו ויכניס אליה את מה שלדעתו משפר אותה וירחיק ממנה את מה שלדעתו גורם לה נזק, על האדם לדעת בעצמו ולפעול בהתאם. זוהי הזמנה להתייחס לשבת כאל אירוע חשיבה ותכנון. וכפי שיתכנן אדם כך יתקדם בחיים בעולם פוסט מודרני בו האפשרויות כמעט אינן מוגבלות ביחס לעבר ואנו חוגגים היחשפות אינסופית למידע ולידע ואפשרויות בלתי מוגבלות ללמוד. כיום רבים אינם מכירים ברבנות ואינם מבקשים מהרב דבר.

לא ידע ולא הדרכה, לא ברכה ולא ניהול. אך אלו המובילים את עצמם במחוזות הידע להם דרושה הקריאה ופה מגיעים תפקידם של הכותב והכתב. אלו יעצבו את מהלך העניינים כפי שיושפעו מהם והם חלק מהתגלגלות אינסופית של דברים ממציאות לכתב ולהיפך. האות הכתובה אם כן מהווה חלק מהתהוות המציאות וההיסטוריה. וכפי שהתרבות שלנו מסומנת על ידי תחילת השימוש בעברית כשפת דיבור כך מהווה השימוש בדפוס דרך לשמור את המאמר על המדף ולהיות שומרו וכך למלא תפקיד ביחס לכתב. היהדות מחתנת פעילות במחשבה בניגוד לחשיבה העולמית המאופיינת בהפרדת חשיבה ממעשה ומעשה מחשיבה. לכן חיינו פה מאופיינים במה שנקרא בלטינית ויוה אקטיבה או חיי פעולה אך גם בחיי מחשב.

היות האדם לבדו מחזקת את בריאותו ושרידותו ומפנה אותו בכיווני מחשבה אינדיבידואליים. האינדיבידואליות אינה סותרת את היהדות וקיימת גם במקרא ותלמוד בדמותו של בצלאל בן אורי שיצר את ארון הברית תוך מחשבה אינדיבידואלית ועמד יחיד מול העם מול משה ומול האל. כך מסופר לנו בתלמוד במסכת ברכות בפרק הנקרא הרואה. שתהיה זו שבת נפלאה של הכרה במחשבות ושל גילוי המחשבה ושל לימוד ושל נחת רוח ושל שלמות האדם עם עצמו ועם אלוהיו ושל הכרה ביש ובסובייקטיביות עצמה.     

 

 

הקרע בין מוזאון תל אביב לאמנים; ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 טל סלוצקר

 

הקרע בין מוזיאון תל אביב לאמנים

ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 

 

בתקופת הקורונה (מאז תחילתה ועד היום) חויבו כל אזרחי ישראל לחבוש מסכות. בעת הנוכחית המחויבות הזאת נשארה בין השאר בתחומם של חללים סגורים, ובמיוחד חללים ציבוריים. על כן מוזיאון תל אביב מחייב את כל המבקרים במוזיאון להסתובב בו עטויים במסכה. האמנים חשו מנוכרים למסכות (אולי מתוך תחושת ניכור למקצוע הרפואה) והצהירו שהמסכה אינה מתאימה לאמנות מתוך עמדה שאמן אינו צריך לחבוש מסכה בתחומי עבודתו. עמדה זו התנגשה עם עמדת המוזיאון שכל המבקרים בתחומו צריכים לחבוש מסכות והתוצאה היא מעין חרם מחאה שהאמנים עושים על מוזיאון תל אביב. על החרם שמעתי מישראל דרור חמד שמציג כעת במוזיאון בעת שאני והוא עטינו מסיכות כפי שנדרש. עם זאת ולמרות הסכמת שנינו נשארו ניכור ואי הסכמה בין המוזיאון לאמנים שהתבטאו בכמה דרכים סמליות.

ספריהם של האמנים הישראלים הורדו מתצוגה מרכזית בספרייה ובמקומם יונחו ספרים של אמנים בין לאומיים. ובמוזיאון מצהירים שוב ושוב שהמוזיאון אינו מכניס אמנים.

כאילו עובדי המוזיאון (רובם לפחות) רוצים לומר האמנים אינם מוזמנים למוזיאון. אין כמובן איסור רשמי שאוסר על אמנים להיכנס אך יש מעמד סימבולי. כך נוצרה עויינות בין המוזיאון והאמנים ובין האמנים והמוזיאון. הריחוק הסמלי הזה בא לידי ביטוי גם בתערוכת ישראל דרור חמד שמציג במוזיאון כזוכה פרס שיף שמקבל כבוד מהמוזיאון ובוודאי שאינו מוקע מקהילת האמנים או משהו בסיגנון אבל נשאר כל השנים עד היום אמן בודד שאינו מתערבב בין האמנים. הדבר ניכר בריחוק בינו ובין הציירים ההירשברגיים ריחוק שבא לידי ביטוי גם בהבדל תפישת הציור. בניגוד לתפישתם את הציור כריאליזם שנח על זרים תיאורטיים של מופשט הוא חווה את הציור כבעיקר מיני ומיניות היא אכן הנושא בעבודתו על פי תפישת אוצרות המוזיאון.

הגברים החושניים והקרוס דרסינג בהשפעות הוקינג ומונה בולטים בתערוכה המתוקשרת היטב של האמן שאך זה פרץ למיינסטרים. עוד השפעה ברורה בעבודתיו היא של הצייר לוסיאן פרויד שגם הוא לא בחל במיניות בעבודותיו. המיניות ההומו ארוטית בציוריו של דרור חמד מזכירה לצופה הישראלי את עדי נס ואת משה גרשוני ומפגישה אותו עם הקהילה הגאה ועיסוק במיניות גברית שאינו בוש מול הרוח הכללית המתמקדת במיניות הנשית. ציוריו ישראליים במפגיע ונשאלת השאלה היכן מתחבר קטלוג התערוכה אחרי שהתערוכה פתוחה כבר. אף על פי שבא במגע עם כמה אמנים ישראלים נשאר דרור חמד אינסיידר שהוא אאוטסיידר. אמן מקובל כבר שמתקיים בביצה משלו. אמן ששווה להכיר שממלא את התנאים להצלחה ומציג תערוכה שהיא מעין תערוכת פתיחתו משום מרכזיות מיקומה. המוזיאון מכיר בהצלחתו ובחריגותו של ישראל דרור חמד ומעמיד אותו מול הכניסה לספרייה כמבקש להזמין את היוצאים מהתערוכה לבקר בספרייה שאינם מבקרים.

כך שניכורו של דרור חמד מתאים לניכורם הכללים של האמנים שמייצר את תגובת ניכורו של המוזיאון שמתהדר בשטח גדול מבעבר שנמצא בתחרות עם מוזיאון ישראל בירושלים ומהווה פנינה בלב ליבה של תל אביב ומזמין אותנו לראות ולהתעדכן באמנות עכשווית. התערוכה החדשה של אמנות עכשווית באזור שלושת האולמות שמוקדשים לאמנות ישראלית עשויה לגרום כאב ראש למבקרים והיא אכן נותנת זבנג למי שמבקר בה בלי להיות מוכן למה שיראה מראש. אמנים חדשים בעירבובייה בתוהו סיגנונות שאינו מזכיר את דרור חמד שנשאר מחוץ לתערוכה. פה הציור והפיסול מזכירים לנו שהאמנות כל הזמן משתנה אבל גם יש תומרקין להזכיר את האמן המת בתערוכה. ערבוביית המת והחי מחמיאה לתערוכה הקשה ומזמנת קצת היזכרות בתומרקין שלנו שכמו נתן זך נשכח במותו וששייך לעברה של אמנות שנוטה להשתנות.