בשבח השיעמום

 דוקטור טל סלוצקר

בשבח השיעמום

 

בתקופה בה אנו חיים קל למצוא אנשים המדברים בעד 'המעניין'. מחפשים את מה שמעניין ורוצים לעשות ולחיות את מה שמעניין. מאמר זה דן בצידו השני של המטבע, השיעמום, הוא הצד הבטוח יותר בחיים, זה שאינו מזמין הפתעות מטרידות, איננו גורר אותנו להרפתקאות שלא רצינו להשתתף בהן, ומסכן אותנו הרבה פחות. קללה סינית נוסחה "שתחייה בזמנים מעניינים" אבל למה הכוונה? האם כל כך נורא לחיות דבר מה מעניין? הצד המשעמם של החיים הוא צידם הבטוח יותר, זה שאינו מזמין סיכון שהאדם אינו רוצה להזמין לעצמו, זהו חלקו של הזמן בו אנו יושבים על מישור יציב. פעם הייתי בשיחה עם הצייר יאן ראוכוורגר, הוא הציב לי שאלה: מהם קווים מקבילים לצידי הנייר? וענה כעבור שבוע "זה משעמם, מאוד משעמם, ולכן חשוב". אם כן הצד המשעמם הוא צד חשוב, ובמיוחד בתרבות שסוגדת ל'מעניין', מחפשים אורח חיים מעניין, משהו מעניין לעשות, דבר מעניין לחוות ודבר מעניין לאכול, התרבות בה אנו חיים שכחה את משמעותו החשובה ביותר של 'המשעמם' זה שוודאי הסיני או היפני יראו בו ברכה.

גם במסורת הרבנית המשעמם נחשב למעניין, למשל לימודי התלמוד בישיבות. אם ניתן ל'משעמם' זמן והזדמנות נגלה את יתרונותיו הניסתרים, הוא חשוב לנו ורובנו איננו יודעים עד כמה, שבח השיעמום חשוב בדיוק משום שהוא מציע את האופציה הזאת שאיננה מוצעת לעתים קרובות מספיק בחיינו רבי התהפוכות והאקשן. 'המשעמם' נותן לנו זמן להתפתח ולהתעניין, הוא מציע לנו את מה שחשוב את מה שיש פחות מנוס מלהכיר בו, הוא פרק הזמן בו אנו מתרכזים בניגוד לרכבת ההרפתקאות של 'המעניין'. לקרוא ספר למשל עשוי להיחשב למשעמם, או לעסוק בשירה, אלו הם עיסוקים מרכזיים ומשמעותיים ביותר, שלא לדבר על לשכב במיטה או ללכת לישון. לא מתכוון לשעמם אתכם למוות, רק להציע את השיעמום כאופציה רלוונטית. כל מה שבטוח ויציב, שאיננו כרוך בסיכון אדיר ושקשור בעיון ובאורח חיים בטוח יותר, רק הצעה שחורגת מהעניין המוכר. השיעמום משאיר מקום לחלימה בהקיץ ולשירבוט, מפלט של ביטחון במציאות ההפוכה שלנו. זהו האזור הבטוח של הרצוי והחמים, שלווה בין בני משפחה למשל עשויה להביע את הביטחון המבוקש. לא המריבות, האזור נטול הקונפליקטים. המשעמם מותיר אותנו שקטים יותר, מוכנים להשלים עם מציאות שנכונה לנו כשהמציאות כזאת. אינני פוסל קונפליקט למען החשוב לנו, או הפיכה למען מטרות חשובות בחברה, רק אומר שהשיעמומון הזה חשוב לנו גם הוא. והוא שמוביל אותנו לחיים פוריים ולא רק התהפוכות והמהפכות. המיטה בה אנו ישנים יציבה, יש לכך סיבה, איננו רוצים ליפול בשנתנו, כך היא יציבות שבמקומה, מעניין במקרה הזה היה יכול להוביל למצב בלתי רצוי, לפעמים המעניין איננו נכון והיציבות בטוחה.

גוף האדם גם הוא רוצה לפעול ביציבות הזאת שגם אליה אנו משתוקקים, כמו הגבר שרוצה לאכול אחרי שחזר ממקום עבודתו, או חיה הישנה במרבצה. הלילה הוא זמן של שקט שאין בו הפרעות לרוב, על כן הוא כר יציב ליצירה ולעיון. הנקי על פני המלוכלך, המאוזן על פני הנטוי, הדממה על פני רעש מחריש אוזניים שעשוי לבוא אחריה ולהימוג. לכל פסל שמפוסל היטב יש בסיס איתן ויציב. הוא המאפשר את עמידת הפסל. עלינו להסתייע ביציב, להעניק לו חשיבות בחיינו ולא להרפות ממנו כשהוא נחוץ. חיינו דורשים את השיעמום למען ביטחוננו, למען נוכל ליצור ולחשוב, לחיות ולהמשיך לבנות מבנה של יציבות.     

על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר ועשייתם הרבגונית

  על אבא שלי נחום סלוצקר וברוך ברלינר

טל סלוצקר

שני המלחינים המדהימים ד"ר ברוך ברלינר ואבא שלי נחום סלוצקר כבר במסע הופעות שנמשך כמה שנים. זוהי דרכם לכסות את העולם ולהביא את הצלילים שהלחינו ואת הסרטים שעשו לכל מקום. תזמורות רבות באירופה ביצעו את היצירות וגם שתי תזמורות בארצות מוסלמיות, חוץ מזה ההופעה הבאה תהיה בטורקיה וגם זה נפלא ביותר. כל המופעים מצולמים בוידאו ונערכים כוידאו קליפים, זוהי ההזדמנות שלכם לשמוע מוזיקה קלאסית עכשווית מעורבת ברוק ולצפות ביופי של הסרטים יוצאי הדופן אשר משודרים בערוץ של ברוך ברלינר ביוטיוב. הסרט המקיף והארוך יותר בשם 'הכתובת על הקיר' כבר נחשף בחלקו ומתייחס להיסטוריה המודרנית לאחר התייחסות ארוכה לתנ"ך ביצירה הנפלאה 'בראשית'. כבר מיליונים צפו בקליפים ושמעו את המוזיקה וגם אתם יכולים להתעדכן וליהנות מאסתטיקה קלאסית עדכנית. היצירות הן קופרודוקציות בינלאומיות בשיתוף עם רוסיה ועם גרמניה פולין ועוד מדינות רבות. זוהי הצלחה גדולה לא רק לצמד האמנים אלא בכלל למדינה ולכל מי ששותף ליופי יוצא הדופן שמהדהד מכל יצירה בה שומעים את כלי הקשת, הנשיפה התופים והזמרים. העבודה הכה ממושכת היא אימון לשמיעה ולנפש ותוכלו ליהנות ממנה במסך הביתי מול המחשב או הטלויזיה. להקת הרוק הרוסית שמשתפת פעולה עם השניים נקראת שוקולד ומציעה לנו צליל מתוק וסאונד רוק שמחיה את הבמה. הכל אחרי עבודה קפדנית שנמשכת זמן רב ותוצאה של חברות ארוכת שנים ושל דיאלוג שנוגע לזהות, היסטוריה, מוזיקה, דת, חינוך, ועוד. היצירות מולחנות ברעננה ובהרצליה והן לב התוצר של הצמד הזה. ההתייחסות מצד כלי התקשורת השונים כוללת טלויזיה ורדיו עיתונים ואתרי אינטרנט והשניים מפורסמים כבר בכל דרך אפשרית, הפרסום עובד בשבילם ומפרסם את הצלחתם ואת המרכיבים הרעיוניים של היצירות שהלחינו. תנו כפיים ליצירות של דואו המלחינים והיצירות, הכניסו לחייכם עוד מוזיקה מעולה ותיהנו.  

מאמר על דמות ישו הנוכחית

 דוקטור טל סלוצקר

מאמר על דמות ישו הנוכחית

דמותו של ישו מופיעה ביצירות אמנות רבות וכמובן כדמות מרכזית בכתבי הברית החדשה. הוא דמות מוקצית על ידי הממסד הדתי בארץ ובכל זאת רבנים מרצים עליו, לדמותו יש גם ערך סמלי. מיהו המשוגע אם לא ישו. הוא נושא את סבל העולם על כתפיו. הסבל שנושא בתוכו את משמעות הקיום, אותו סבל שמקשה כל כך.

 במובן מסוים ישו הוא האמן הישראלי, ובמובן נוסף כל אדם הוא ישו. המאמין הנוצרי רוצה שנחשוב שישו היה יהודי, ואכן כך היה. ישו או ישוע כשמו המקורי הוא סמל להיותנו כאן, לכך שכל הווייתנו נועדה לא רק למעננו אלא גם בשביל האחר. הוא נצלב כפי שכל יהודי נצלב בשואת עמנו ומהוה דמות לדיוקן כפי שמהוה כל אמן, על כן רשאי כל אמן לחשוב את עצמו כמצייר או מפסל דיוקנו של ישוע. הוא מופיע בסרטים רבים ודמותו פופולארית מאוד ואף על פי כן היווה השראה לפילוסופים גדולים, כמו סורן קירקגור ששאף אל דמותו של הצלוב ולגאולה דתית. סמליותו היוותה ומהווה דימוי לאינספור מאמינים הרואים בו ובדמותו את גאולתם ואת שאיפתה של האנושות שהתגלמה כבר בגאולה. כל מה שצריך על פיהם הוא להאמין בו וניגאל כולנו.

להקשיב למצוותיו, אבל גם (הבלתי אפשרי) להפסיק להיות יהודים. דמותו היא דמות נצחית במובן שהוא סטטי כבר אלפי שנים, סיפורי חייו היוו אינספור תמריצים לשנאת ולרדיפת יהודים, שלא לדבר על פחד תהומי מפני היהודים. אך עבורנו שוכני מדינת ישראל הוא יכול להיות מושא התעניינות בלתי מזיק היות והעניין בו אינו גורר שום התחייבות מעשית. כל שצריך כדי לחשוב על דמותו הוא ספר והנה הכל כבר מולנו. איננו נושאי צלבים מושבעים כשכנינו שעלו לכאן בשביל עבודה ותנאי חיים בתחנה המרכזית.

אין לנו צורך באמונתם ואיננו מתקרבים לאמונה זאת באמת. כל זה לא עובד בשבילנו. אנחנו מעדיפים לחשוב על הדימויים כפי שחושב הקורא בספר היסטוריה או בנובלה. דמותו של ישו מלווה אותנו כפי שמלווים אותנו הנביאים או כפי שאנו עשויים לחשוב על יצירה מוזיקלית נוצרית, נגיד לה קרימוזה של מוצארט המבכה את מותו. הדמות הזאת שלו (של ישו), הטראגית, הבלתי מרפה, הדורשת הזדהות ומסמלת את החושב עליה, ההיסטורית במובן המתמשך ארוך הזמן ביותר שניתן לחשוב עליו. ישו זה שאף הופיע בחלומותיי. היהודי שכל העולם נושא אליו פנים, הוא משה של הנוצרים המאמינים. צלבו הוא הצלב של דגל אנגליה, בשמו יצאו למסעות הצלב הנודעים במטרה לכבוש את ארץ ישראל. בעקבות רדיפותיו נאשמנו אינספור פעמים שלא בצדק ברדיפתו ובמותו אף על שהרומאים הם שגזרו עליו את הדין וביצעוהו. ישו זה הוא התגלמות האמנות הזרה, זו שאינה נכנסת לבתי הכנסת. הוא זה שקרא לעקור את עם ישראל ביחד עם שורשיו כפי שדרש לעקור עץ פרי שפירותיו מקולקלים. הוא זה שלימד את מאמיניו שלא להיות יהודים.

הוא זה ששינה תקופה בהיסטוריה והוביל את שליחו פאולוס להיצלב בשבילו, ישו זה הוביל המוני מאמינים לסבול בשבילו ומתוך אופוזיציה לאמונתו יופיע המדע החילוני למרות רדיפת המדענים בידי הכנסייה שאכפה את אמונתו על המוני האירופאים תחת שלטון הכנסייה. הישו של הכנסייה מצא אופוזיציה אנגלית בדמותם של האתאיסטים המתעקשים על חוקי הטבע כניגוד לתיאוריה הניסית של הנצרות. התעקשותה של הכנסייה מצאה את התעקשותם של המדענים מן הצד השני למרות רדיפתם בידי אנשי הדת. למרות כל אלו גבר המדע על חוקי הכנסייה והדרך הפחות לוחמנית מצאה את דרכה עמוק יותר לתוך ליבם של היהודים הרוצים להיות מושפעים מהנצרות אשר מוצאים בדמותו עניין.    

 

הפילוסופיה

 טל סלוצקר

הפילוסופיה

 

הפילוסופיה איננה מחשבה מנותקת מהחיים אשר נוגעת להם רק כעיון. היא אירוע של המחשבה אשר נובע גם מהביוגרפי בנושאיו ובחוויית החשיבה שלו. כמו הפסיכואנליזה היא נוגעת בפרטי, בנחלם, בנחווה בחיים ובכל מה שקורה לפילוסוף בחייו, בין אם מדובר במאורעות טובים או רעים. תולדות החשיבה מספקת תקדימים למחשבה בנושאים השונים הנוגעים בביוגרפי. כך שמדובר בחשיבה שהיא היסטורית וביוגרפית בעת ובעונה אחת ומתנסחת לא רק כפילוסופי אלא גם כפואטי. החשיבה המורכבת הזו אינה נעשית לעיוני הנפרד מחיי ההוגה אלה היא חלק מחייו ממש. בניגוד למחשבת ההלכה אינה דורשת הפילוסופיה מעשה. אך היא שואפת לשנות את חיי המעשה בכל זאת בדרך עצמאית מהיהדות על אף נגיעתה ביהדות. ליהדות הדתית ולפילוסופיה שתי דרכים שונות, אך שתיהן חוויות חיים נחוות. שתיהן מבקשות להיות חלק מחייו של ההוגה. שינוי בחיים אם תיצור הפילוסופיה כזה יווצר על ידי שינוי אופן החשיבה, היא זאת שתוביל. אין זה 'נעשה ונשמע'.

המעשה אינו תוצר של ציווי של פילוסוף זה או אחר שקדם לאדם החושב בעצמו. מדובר בחשיבה עצמאית, אינדיבידואלית לחלוטין. החשיבה אינה רק של הביוגרפי אלא גם של המערכתי. כיצד יוכל החושב לחשוב את הרפואה או את האמנות. באילו כלים יחשוב אותם בלי לקחת בהם חלק, או שמה חווייתם איתו כל הזמן. האם הסובייקט החושב יכול להפריד את עצמו מהחוויה האסתטית או מהחוויה הרפואית. ייתכן שהוא יוצר את המחשבה כשהוא שרוי בהן, כשחווייתו אינה נפרדת מהן והוא חוקר את הנחקר מתוכו.

המחשבה הרפואית היא מחשבה שפגשה את המוות, מחשבת המוות טבועה בה. ואילו המחשבה האסתטית היא מחשבת היופי. כיצד ינתק עצמו מהן מרגע שנכנסו למחשבתו. אפילו לא עסק בהן בפועל פעלו את פעולתן על הסובייקט מה גם אם פעל על אחת כמה וכמה. כך ששאלת המרחק מהחוויה המכוננת את החשיבה אין לה תשובה חד משמעית בוודאי בטווח האפשר. אם כך החשיבה מכוננת תוך היות בתוך הדברים והתבוננות בהם תוך מעורבות מסויימת. המחשבה איננה רק של מקצועות או אופן חשיבה אלא של מנגנונים ואופני התבוננות. של אופני הצגה ואופני נחוות של הנראה. מה שנראה מהווה נקודת מוצא מעבר למה שנעשה. הגלוי לעיניים הוא הדרך לשפוט את עומק החוויה הרפואית או האסתטית ודרכן את דימוי הגוף ודימויי המחלה. אם אחלום את הפילוסוף האין הוא כבר במחשבתי?  החלום הוא צוהר אל המחשבה לא פחות מן המציאות. משום שהדבר הקובע אינו האם הדברים נמצאים מולי ממש אלא מהי המחשבה המובילה אותם.

כך שהמחשבה בזמן חלום נמשכת בזמן ערות והמחשבה בזמן שיחה נמשכת בזמן התבוננות בברייה שנמצאה ליידי, תוכן המחשבה הוא שקובע. הסובייקט הישראלי המקוטע הוא זה הקובע התרחשות חווייתית ותפישתית, הוא החולם את תוכן המחשבה ומשקיע זמן ביציקת תוכנה לתבנית. ומעבר להשפעה על עשייה המחשבה היא עצמאית, קיימת בפני עצמה בתבנית של מאמר. מבקשת להצטייר במשפטים, תוכנה ביחס לפילוסופיה של האחר הוא זה שחושב מעברו האחר של השולחן. אני מול אחר, זה מול זה מול מרחב וירטואלי, מסך שמפריד וגבולותיו תחומים, אובייקט שבתוכו נכתבת המחשבה. מה שנרשם בגוף יכול להירשם גם בזמן חלום כמו בזמן ערות, המחשבה נרשמת בגוף, תוכן המחשבה משנה את הרכבו של גופנו.

לכן טקסט זה מבקש להירשם בתוכך. לחשוב פילוסופיה הוא לעכל אותה, מהראש לקיבה, העין מבקשת להשתתף והלב, כל המערכת. להירשם ולהופיע שוב בתודעה הסובייקטיבית של הסובייקט הפועל.    

 

 

 

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 הרב דוקטור טל סלוצקר

הפילוסופיה על התפתחויותיה

 

הפילוסופיה רבת תמורות לאורך זמנו של האדם. היא מחדדת את המחשבה ולפעמים מקהה אותה אך הפסיכואנליזה מחדדת אותה בחזרה. פשוט אבל לא פשוט להבין את זה. לא עושים איתה דבר פרט לפרקסיס אך היא משפיעה על החיים. כל פילוסוף משפיע בדרכו על חיי המתעניינים וקשה לצפות מראש את ההשפעה. לרוב ישתנו חייו של המתעניין אחרי הצהרה על מחשבה וכניסת המחשבה לחיים. היא משפיעה על האופי ועל היחס לעולם ולחברה, על התודעה ועל היחסים החברתיים וגם על ההוראה והיחסים בין מורה לתלמיד. היא ידע אמיתי במלוא מובן המילה אך כמו שהיא מחזקת היא גם מעייפת. כשהעיקרון פשוט וההסבר גם הוא נשמר יותר כח. הדבר מנוסח היטב כעיקרון התער של אוקהם שטען שכך ההסבר יותר משכנע.

הפילוסופיה שאנו חושבים מושפעת מאופן חשיבה שקשור בעולם בו אנו חיים. מחשבת העיר היא מחשבת המוסדות, על כן מחשבת הפוסטמודרניזם היא מחשבה מוסדית. הקריאה בה משפרת את האופי והתארים עושים את האדם אנושי יותר. יש בה קשרים עם הפוליטיקה, האמנות והמדע ועוד שלל תחומי מחשבה שהפילוסופיה מפתחת ומשנה, היא אחראית לתחום החשיבה האנושית. היא ברובה איננה מחשבת הטבע אף על פי שהפיזיקה והביולוגיה הן המצאות פילוסופיות. הפילוסופיה עוסקת בעיקר באדם.

והוא זה שחושב את מחשבתו ועל מחשבתו ומסתדר עם המחשבה בתנאי האפשרות. רוב הפילוסופיה החשובה מפורסמת בתרגומים והיא נמצאת במשא ומתן עם המחשבה היהודית הדתית למשל מחשבת התלמוד או הקבלה. היהדות נוטה להכחיש את מעורבותה במחשבה היוונית אך כך הדבר. יוון ניכנסה לתחום המחשבה של היהדות דרך הארכיטקטורה והפיסול המנמוסמטיקה המחשבה הדת ועוד. לכן אנו שזורים בהשפעות יווניות בחיינו ששזורים גם במודרניזם. הבניינים בהם אנו חיים למשל מודרניסטיים ואינם בנויים כמו הבניינים של המאה ה-19 ברמת הפשטות העיצובית והיעדר הקישוט. הפילוסופיה של המאות בהן אנו חיים היא פילוסופיה אקדמית. תם זמנה של הפילוסופיה שאינה אקדמית. הערך הקיים באקדמיה שזור לאורכה של הפילוסופיה והפילוסופיה מתפתחת לקצב פירסומים אקדמיים.

האמנות בארץ מבקשת את השפעתה של הפילוסופיה ומושפעת ממנה במחשבת תולדות האמנות. בתערוכות ובספרי האמנו שזורים באופן סמוי רעיונות פילוסופיים המתגלים רק לקורא הבקיא במחשבה הפילוסופית היודע לזהות את מושגי המחשבה ואת אופנה. הממשגה של חיים פילוסופיה משנה גם את חייהם של האמנים ואת תפישתם את החברה בה הם חיים. גם המשוררים מושפעים מתפישות פילוסופיות וגם זה דרך השפעת האקדמיה. אנו חיים את מושגי הפילוסופיה במישור החברתי ובמישור השפתי והשפה נחרטת בגוף. המילים מזיזות את הגוף, משנות את הרגלי האכילה שלו, את הליכותיו ואת האופן בו הוא חווה את עצמו והוא מושפע גם מבחוץ מנופים, אמנות וכלים. כלו אלו מייצרים אדם פילוסופי ישראלי.

הוא תר את המרחב ואת אופקי המחשבה ומגלה באמצעותה את העולם התפישתי, הנחשב הוא גם הנתפש. החושים והתפישות שלנו תלויים זה בזה בעולם אופקי בו לצבעים יש סמליות ומשמעות ובו האינטרנט מהווה כלי לפרסום המחשבה ולמעקב. הניסיון להעיף את האלוהים מהפילוסופיה מייצר עיכוב במחשבה הדתית והתפשטות והמשכיות של המחשבה החילונית. המחשבה החילונית והדתית נמצאות בתן וקח בשימוש בשפה ואלו מתקיימות גם בתוך הנפשי המכיל את דחפי החיים והמוות. לפעמים התוך הנפשי נמצא יותר בקשר עם החוץ ולפעמים הגוף סגור בתוך עצמו. התוך הנפשי הוא גם המחשבה המזדככת מהאסתטי. החומר מאפשר לחשוב באופן פיזי והיחסים הפיזיים עם העולם נותנים עוד תכנים למחשבה באמצעות החושים. האכילה למשל עשויה לשפר את המחשבה או המישוש. תמונה עשויה לתת משמעות לחשיבה באופן ויזואלי והכל נרשם בגוף.         

זכרונות הרב דוקטור מיוון

טל סלוצקר

זיכרונות הרב דוקטור ביוון

 

המדינה היוונית נחותה ממדינת ישראל בכמה מובנים. אך היא איננה כזאת במובנים פילוסופיים. הפילוסופיה והדת היו באופוזיציה זו לזו שנים רבות והזיכרון נישמר. לכן הפילוסופיה מייצגת את החילוניות והדת את הדתיות המובנת. הפילוסופיה היא ייצוג של החילוניות ולא החילוניות עצמה, אך יש כאלו הרואים בה את החילוניות המובהקת. במובנים רבים היא המחשבה החילונית הכי וותיקה ועמוקה. הנוף היווני עצמו זוכר את הפילוסופיה העתיקה ומזכיר את הריב העתיק בין הפילוסופים והנוצרים שהגיע אפילו לשלב של איסור הפילוסופיה על ידי הנצרות. עם זאת היוונים טוענים שהפילוסופיה מעולם לא ניפסקה אצלם. שהעיסוק בה נמשך כל אלפי השנים האלו בהם היא הייתה למרכז המחשבה שמחוץ לדת, רוחנית ממחשבת הרפואה אך פחות פיזית ממנה. מחשבת הרפואה היוונית היא מחשבת הגוף ואילו מחשבת האידאות היוונית היא המחשבה שמחוץ לעולם שקובעת את מה שבתוך העולם. כך היוונית מיפו ופירקו את המחשבה לדורות הבאים. בדיאלוגים של אפלטון שהתרחשו באתונה מתואר מה שקרה לפני הולדת האקדמיות שהתחילו עם האקדמיה הראשונה שבנה אפלטון.

אחר כך הוקם הליסאון של אריסטו ושניהם קיימים כאתר של מחשבה יוונית. היוונים חושבים שצבעה של הפילוסופיה היוונית הוא ירוק ואילו אני הייתי אומר שצבעה של הפילוסופיה הישראלית הוא הכחול, כחול של השמיים. צבע המחשבה הישראלי שואף למעלה ואילו צבעה של מחשבת יוון שואף אל הטבע. כך מתבטאת סמליות הצבע במחשבה וסמל המחשבה בצבע. העולם שלנו דורש קיום מוחשי בשביל המחשבה על אף היות המחשבה רוחנית. המים עצמם הם מחשבה בנוסף לאידיאת המים. השמים עצמם נותנים דוגמא למחשבה בגלל גובהם והמטוס העובר בהם תר על המחשבה. בארץ תנאי המחשבה הטובים ביותר נמצאים בדת אך הדת מגבילה את הפילוסופיה ובנוסף היא איננה נותנת לאדם להרגיש את החופש המאפיין את המודרניזם.

בנוסף מחשבת הדת אינה מאפשר את המחשבה הכוללת בתוכה כתיבה ופרסום בגלל האיסור לכתוב בישיבה. כדי לכתוב ולפרסם דרוש אישור. העולם בנוי כמה שמאפשר מחשבה ואנו חיים בעולם המאפשר את המחשבה המודרניסטית והפוסט מודרניסטית. הספרייה מאפשרת תנאי זיכרון של הידע באופן סידורה כסלון והמדינה מאפשרת את מחשבת הפירוק הדה קונסטרוקטיבית. ההשתקפות היא יותר מודרניסטית מפוסט מודרניסטית ואילו הטקסט כיחידה נפרדת פסיכואנליטית היא מחשבה שמתאימה יותר לפוסט מודרניזם, גם אם קיום מחשבה מסוג כזה היה קיים גם לפני הופעת הפוסט מודרניזם בצרפת. המחשבה הפוסטמודרנית מאפשרת את ניקוי השטח לאמונה אך החילוניות הישראלית נלחמת באמונה מלחמה מרה באופן מושגי ובאופן רגשי. אפילו בזכוכית מופיעה הסימולקרה ותנועת המרחב הסטטי. זהו הסובייקט הרואה, הסובייקט התופס את המרחב התלת מימדי בהשתקפות ובמראה. הרבנות נשארת במרחב הזה חסרת מאמינים משום שהעם החילוני מרוקן מאמונה. כך נשאר הרב בנוכחות החפצים המאגיים ובתחום האמונה הפנימית. הרב נשאר לעצמו במרחב הפילוסופי המאוכלס באלו שאינם רוצים לפגוש את הדת בתוך חייהם אשר שוכחים את משמעותה של הרבנות ואת כוחה המחייה של המאגיה. לכן המאמינים מתקשרים עם הרבנות במרחב הוירטואלי באופן שטוח מבחינה פיזית שאינו מאפשר טקסים דתיים משותפים של ממש משום הריחוק. הקירוב לרבנות מאפשר גישה להתפתחות הדתית. אך הרב ממשיך להתקיים במרחב החילוני ולכן מתקיים תוך אמונה פנימית במרחב האימונה שזהו המרחב בו אי האמונה פוגש את הסובייקטים הצייתניים הטקסטואליים. הרחוב התל אביב במובן של בתי הקפה מאפשר מחשבה אך אינו נותן גישה להלכה. כך נשארת ההלכה על התפתחויותיה הטקסטואליות במרחבה הדתי ומעשיות החילוניות הישראלית במרחב העבודה. הקפה מאפשר את מחשבת הסובייקט ואילו הרפואה את מחשבות המוות והכח על הגוף. הפתולוגיה על התרחשויות הגוף מאפשרת את מחשבת הרפואה הפיזית המתמהמהת בין בריאות לחולי לגוף הבריא פעם נוספת לאחר שריפא את עצמו. והכשרות מציעה פיתרון לפילוסופיה על בעייתה.

היכן שאין מזון אחר  יש יותר מחשבה. המזון של יוון על בעיותיו מזכיר את מחשבת סוקרטס על רגע הלימודים שלו ורגעי מותו האחרונים ברגע בו ביקש לתת תרנגולת לאל הרפואה לאחר שבלע את הרעל. הרפואה מחזקת את המחשבה בניסיון הפיזי שהיא נותנת עם הגוף בלימודי הרפואה. כך היא מחדדת את התודעה ומספקת פיתרון לבעיה. המפגש עם הדת נותן את הבנת הרפואה כאמונה אך אינו נותן פתרונות פרקטיים ברפואה משום היעדרות המוסדות הדתיים שמספקים עזרה רפואית במובן הדתי. כך שהמסע בחיים הוא מסע בתוך הידע לעבר הסובייקט הפרה קוגיטיבי שמכיל גם את המחשבה הפרה קוגניטיבית ובחזרה למחשבת המילה ותוך כדי האזנה למה שמספק את הגוף מבחינה אסתטית. הסובייקט הישראלי הקטוע ומוצץ הדם מתקיים כגוף יחידני וכשיחה בין גופים עם הירדמות התודעה והתעוררות התודעה הגופנית. הפילוסופיה יוצרת סחרור של המחשבה שמתקיימת בנפרד מהגוף הסובל המתבונן במציאות כמתוך כלא. הסטטיות מספקת בסיס מסתובב לגוף הרוצה לחזור ולהיות גוף ללא איברים משתוקק ותמידי במישור האינסופיות של המחשבה אך הוא סגור בגבולותיו.

קומות המחשבה האסטתית הן כמו מוזיאון ובו קומת הקרקע ומעליה מישורי מחשבה נוספת כשהמחשבה התחתית היא החשובה ביותר. כך המחשבה מתקיימת בתוך המישור הבנוי כמעין כלא למחשבה. ההלכה מפזרת את האנרגיה ואילו הפילוסופיה כולאת אותה בתוך הגוף עד הסובייקט והגוף ללא איברים. האור מייצג את האלוהות שאינה חודרת לתוך המחשבה המחכה להתפרץ עם הבחילה. יובש המחשבה נותן לה מישור גיאוגרפי פוליטי מחשבת המחקר הנטולת היררכיות. כך מתחברת הפילוסופיה למחשבת הרפואה ומפרידה את עצמה מהשירה במישור הטקסטואלי. הפרדנו את עצמנו מן הטבע. פיזית ומחשבתית. רגעי הטבע שיש לנו בעיר הם רק זיכרונות מהטבע מאפשר המחשבה של יוון. הטבע בישראל מאפשר מטפורות ויש לנו מטאפורות בבנייה אך יוון הרחוקה מתקיימת מולנו בעיקר כשריד ארכיאולוגי. הגבריות מתקיימת בתוך הנוף הנשי של ארץ שמכילה בנופיה את הסובייקט הישראלי המת חי שמבקש את הדם הבא והוא נטול דם בזיכרונו את היהדות. הטקסט הנכתב על ידי המציאות מתחברת כיצירה מוזיקלית שמאפשרת למילים להיבלע לתוך מחשבת המוזיקה.

האמנות כמישור הנראה של המחשבה מספקת את הסדר הנדרש לדיבור עליה כזיכרון מעברו של העולם שחי בתקופה בה התאפשרה מחשבת עולם הציור הריאליסטי כנוכחות קלאסית ולא פוסטמודרנית. הנוכחות הפוסטמודרנית אינה מאפשר את קיום הקלאסיקה בציור במובנה המקורי אלא כפסטיש או חזרה פטישיסטית על העבר הקדום של האמנות. אך יוון מרוקנת מהאמנות הישראלית. שם אף מישורי העיר המודרנית מזכירים את לופז גרסייה של ספרד שאף ביקר בגבעת הפרתנון בשנות השבעים ולמד בה את האמנות הקלאסית. כך מספקת יוון קפיצה בזיכרון לציור ההיפריאליסטי הדתי של האמן הספרדי בעמודים נעדרי הברזל שלה. הפילוסופיה היוונית העכשווית עם זאת היא נאו אפלטונית ולכן סודית ופחות מפורסמת כספרות משום שספריה אינם נמכרים בחנויות הספרים היווניות הבלתי קיימות. מפת הבניין מספקת מראה מלמעלה על קומות המחשבה כממפה את אידיאת הבניין. מערכת המיזוג היא איוורור של המחשבה הנתקלת בלכלוך. וקדיחת הבנייה היא הביקורת המבקשת להחריב את ספרות המחשבה המתהווה בצעירותה ולהחליפה במחשבה ישנה או חדשה.              

 

על זיכרון פרויד ביוון

 טל סלוצקר

על זיכרון פרויד ביוון

 

הפעם אני כותב לכם בנימה אישית יותר. זהו אמנם מאמר הפעם אך אחד שדומה יותר ליומן מן הרגיל. נסעתי לאתונה יוון ואני נמצא כאן לעשרה ימים והנה עברו שלושה ונשאר לי רק עוד שבוע. לקחתי איתי ספרים ואחד מהם נקרא 'האלביתי' והוא מאת פרויד ובהוצאת 'רסלינג' הנפלאה.

'האלביתי' הוא מושג בו משתמש פרויד כדי לתאר את מה שנקרא בעבר 'המאויים'. הכוונה היא לעצמים ביתיים שמופיעים בבית או מחוץ לבית שמזכירים את מה שקראנו באגדות (שאחת מהן מופיעה בספר זה ומאת א.ת. הופמן) או בסרטים הוליוודיים בהם עצמים דוממים תופשים חיים. שם הספר מבחינתי ניתן לפירוק לשני חלקים האל-ביתי, משמע בתוך שם הספר יש התייחסות לבית אך גם לאל. וזה מה שהזכיר לי חווית ילדות בה ביקשתי בעת ששכבתי לישון הוכחה מהאל לקיומו ושאם הוא קיים שיילל בחוץ חתול שלוש פעמים, באותו רגע ילל בחוץ חתול כמספר הפעם שביקשתי ואני הסתתרתי מתחת לשמיכה לנוכח הוכחה זו לקיום האל.

ניתן לראות בחתול שבסיפור זה את 'האלביתי' אותו קיום שמתעלה על קיומו ומראה שהוא יותר ממה שהיה אמור להיות מלכתחילה. ובנוסף לכך הספר עצמו שנמצא איתי במלון הוא תזכורת לקיום 'האלביתי' אך גם לתזכורת האל-ביתי האל שנוכח בבית. כך ביוון שנוכחת ביהדות וגם נוכחת במלחמתה לשעבר ביהדות נוכח גם האל האל-ביתי גם בזיכרונות וגם באמונה וגם בתזכורת על הכריכה. כל זה מזכיר גם את עניינו של פרויד ביוון ואת נוכחותם של האלים היווניים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה העתיקה, כולם איתי במלון במחשבה. כך שבעיר אתונה שנוכחות בה בעיקר חורבות יוון העתיקה יותר מסימנים חיים שלה חיה המחשבה של יוון והיהדות בתודעתי ובמחשבתי וטוענת את הטיול בנוכחות סימלית שמעניקה גם משמעות. בעיר זו פעלו הפילוסופים הגדולים של העת העתיקה ובה מתו. פה ביקר אלכסנדר מוקדון כובש ירושלים ופה היתה האקדמיה של אפלטון. כל אלו מתועדים בשאריות המבנים ומאמצים למכור לתיירים זיכרונות מהטיול.

עיר שפעם היתה פסגת המחשבה וכיום היא עיר מתויירת של סחורות וחנויות. לפי מה שקראתי באוניברסיטה של אתונה 15 מחלקות לפילוסופיה. הרבה כל כך שקשה להאמין שאני זוכר נכון את מה שקראתי אך כך קראתי. ואף על פי כן לא נתקלתי אף בחנות ספרים אחת בכל העיר הזאת. ולא שחנויות ספרים הן סימן מובהק כל כך לציוויליזציה אך שמור להן מקום בחיי. והפסלים של פסלים שמתו מזמן מרובים מפסליהם של פסלים בני זמננו. כל זה מעיר נוכחות של טפילים על גופות הפיסול והפילוסופיה. שתיהן מטופלות על ידי הדחפמוות של קפיטליזם התיירות הבלתי נלאה שרק מוכר ומוכר ואינו מעוניין לעצור רגע ליצור. העיר אתונה כיעד תיירותי אינה מאירה מספיק את חורבות יוון ורומי הנמצאות ברשותה. אינה מטפחת מספיק את ניקיונן.

היא עסוקה יותר בלק על מזכרות תיירים ובגרפיטי, בזיהום עירוני ובשמחת חג המולד הנוצרי. זוהי עיר משוטרת שיש בה אתרים רבים ממה שאפשר לבקר בעשרה ימים. ובעידן דיגיטלי אפשר לדבר ממנה עם חברים ומשפחה מהארץ ומחוץ לארץ. ולקבל הזמנה לבקר בסטודיו של פסל שגר בה. ולבלות שעות בגנים הציבוריים. בעיר הזאת יש יותר פסלים יווניים גדולים מאשר בכל ישראל יחדיו, ופסלים ברמה שכל אחד מהם היה יכול להיות מוקד של תערוכת ענק במוזיאון ישראל בירושלים. ובחוץ לארץ אפשר לעצור ולחשוב על ההמשך. ולחשוב שובפעם ועוד פעם ופעם נוספת.   

בתמונה: פסל שצילמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה שבאיטליה לפני כמה שנים.