על זיכרון פרויד ביוון

 טל סלוצקר

על זיכרון פרויד ביוון

 

הפעם אני כותב לכם בנימה אישית יותר. זהו אמנם מאמר הפעם אך אחד שדומה יותר ליומן מן הרגיל. נסעתי לאתונה יוון ואני נמצא כאן לעשרה ימים והנה עברו שלושה ונשאר לי רק עוד שבוע. לקחתי איתי ספרים ואחד מהם נקרא 'האלביתי' והוא מאת פרויד ובהוצאת 'רסלינג' הנפלאה.

'האלביתי' הוא מושג בו משתמש פרויד כדי לתאר את מה שנקרא בעבר 'המאויים'. הכוונה היא לעצמים ביתיים שמופיעים בבית או מחוץ לבית שמזכירים את מה שקראנו באגדות (שאחת מהן מופיעה בספר זה ומאת א.ת. הופמן) או בסרטים הוליוודיים בהם עצמים דוממים תופשים חיים. שם הספר מבחינתי ניתן לפירוק לשני חלקים האל-ביתי, משמע בתוך שם הספר יש התייחסות לבית אך גם לאל. וזה מה שהזכיר לי חווית ילדות בה ביקשתי בעת ששכבתי לישון הוכחה מהאל לקיומו ושאם הוא קיים שיילל בחוץ חתול שלוש פעמים, באותו רגע ילל בחוץ חתול כמספר הפעם שביקשתי ואני הסתתרתי מתחת לשמיכה לנוכח הוכחה זו לקיום האל.

ניתן לראות בחתול שבסיפור זה את 'האלביתי' אותו קיום שמתעלה על קיומו ומראה שהוא יותר ממה שהיה אמור להיות מלכתחילה. ובנוסף לכך הספר עצמו שנמצא איתי במלון הוא תזכורת לקיום 'האלביתי' אך גם לתזכורת האל-ביתי האל שנוכח בבית. כך ביוון שנוכחת ביהדות וגם נוכחת במלחמתה לשעבר ביהדות נוכח גם האל האל-ביתי גם בזיכרונות וגם באמונה וגם בתזכורת על הכריכה. כל זה מזכיר גם את עניינו של פרויד ביוון ואת נוכחותם של האלים היווניים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה העתיקה, כולם איתי במלון במחשבה. כך שבעיר אתונה שנוכחות בה בעיקר חורבות יוון העתיקה יותר מסימנים חיים שלה חיה המחשבה של יוון והיהדות בתודעתי ובמחשבתי וטוענת את הטיול בנוכחות סימלית שמעניקה גם משמעות. בעיר זו פעלו הפילוסופים הגדולים של העת העתיקה ובה מתו. פה ביקר אלכסנדר מוקדון כובש ירושלים ופה היתה האקדמיה של אפלטון. כל אלו מתועדים בשאריות המבנים ומאמצים למכור לתיירים זיכרונות מהטיול.

עיר שפעם היתה פסגת המחשבה וכיום היא עיר מתויירת של סחורות וחנויות. לפי מה שקראתי באוניברסיטה של אתונה 15 מחלקות לפילוסופיה. הרבה כל כך שקשה להאמין שאני זוכר נכון את מה שקראתי אך כך קראתי. ואף על פי כן לא נתקלתי אף בחנות ספרים אחת בכל העיר הזאת. ולא שחנויות ספרים הן סימן מובהק כל כך לציוויליזציה אך שמור להן מקום בחיי. והפסלים של פסלים שמתו מזמן מרובים מפסליהם של פסלים בני זמננו. כל זה מעיר נוכחות של טפילים על גופות הפיסול והפילוסופיה. שתיהן מטופלות על ידי הדחפמוות של קפיטליזם התיירות הבלתי נלאה שרק מוכר ומוכר ואינו מעוניין לעצור רגע ליצור. העיר אתונה כיעד תיירותי אינה מאירה מספיק את חורבות יוון ורומי הנמצאות ברשותה. אינה מטפחת מספיק את ניקיונן.

היא עסוקה יותר בלק על מזכרות תיירים ובגרפיטי, בזיהום עירוני ובשמחת חג המולד הנוצרי. זוהי עיר משוטרת שיש בה אתרים רבים ממה שאפשר לבקר בעשרה ימים. ובעידן דיגיטלי אפשר לדבר ממנה עם חברים ומשפחה מהארץ ומחוץ לארץ. ולקבל הזמנה לבקר בסטודיו של פסל שגר בה. ולבלות שעות בגנים הציבוריים. בעיר הזאת יש יותר פסלים יווניים גדולים מאשר בכל ישראל יחדיו, ופסלים ברמה שכל אחד מהם היה יכול להיות מוקד של תערוכת ענק במוזיאון ישראל בירושלים. ובחוץ לארץ אפשר לעצור ולחשוב על ההמשך. ולחשוב שובפעם ועוד פעם ופעם נוספת.   

בתמונה: פסל שצילמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה שבאיטליה לפני כמה שנים.
  

השבת בחילוניות

 טל סלוצקר

השבת בחילוניות

 

בעולם החילוני ישנה שבת. היא שונה מהשבת הדתית אך היא ישנה וקיימת, ונוכחותה בערבי שישי חד משמעית. זוהי שבת של מנוחה והתכנסות המשפחה והזוגות יחד וגם שבתם של הרווקים. היות זמן זה של שישי שבת זמן של מנוחה הוא מרווח זמן שהוא גם מצב של מחשבה ושל היות האדם עם עצמו מחוץ לעבודה ובתוך היומיים האלו שבין סופו של שבוע לתחילתו. יום חמישי הוא כבר סוף השבוע ויום שישי הוא כבר זמנה של כניסת השבת לתחום חיי המחשבה וההגות.

זוהי הזמנה לא רק לנוח אלא גם ללמוד ולשכלל את המחשבה. להיות האדם החושב החי חיים הקרובים יותר לספרות ולרוח הדברים. זוהי מציאות העולם בתקופתנו שמושפעת מהדת אך בתחום עולם חילוני שמשמר כמה מרכיבים אף על פי שפירק כבר את רוב מאפייני הדת. היות זמן זה חופשי מהמרוץ השבועי ומהלחץ להספיק ולהתקדם נותן אופי ספרותי זה שמאופיין גם על ידי יהודיות ועבריות ובו אפילו החברים בחו"ל סוגרים את השיחות הדיגיטליות בוידאו ובהתכתבות. המחשבה עצמה נגלית בכתיבה תוך היות הכתיבה דרך לתעד אותה ולתכן את ההיות הבא. גילויה על ידי הכתיבה ועל ידי הקריאה וההגות מהוות את דרכו של אדם להיכנס למאחורי הקלעים של אותה מחשבה כשחקן שמבקר באחורי התיאטרון. לא איבדנו את השבת, היא חיה בקירבנו. מאמינים ולא מאמינים. בעלי משפחות ומי שאין לו משפחה. פרק זמן זה מאופיין בפחות תנועה ובהתכנסות פנימה, במחשבות אודות המחשבה ובהזדמנות להתכונן.

מי שישתמש בזמן זה כדי להתכונן יכול לעשות זאת בדרך שמתאימה להלכה (קריאת ספרים) ובדרך פחות הלכתית (הדרך הדיגיטלית) אך תמיד ישמור את תכנון הצעד הבא והמנוחה כעיקרון מנחה במה שעלינו לעשות כדי להיות יותר פילוסופיים עם השבת. העם היהודי הוא עם פילוסופי. זהו עם חושב שמקיים מסגרות מחשבה כמו השבת האוניברסיטה, הישיבה והבית הפרטי. לכן ישמור אדם על מחשבתו ויכניס אליה את מה שלדעתו משפר אותה וירחיק ממנה את מה שלדעתו גורם לה נזק, על האדם לדעת בעצמו ולפעול בהתאם. זוהי הזמנה להתייחס לשבת כאל אירוע חשיבה ותכנון. וכפי שיתכנן אדם כך יתקדם בחיים בעולם פוסט מודרני בו האפשרויות כמעט אינן מוגבלות ביחס לעבר ואנו חוגגים היחשפות אינסופית למידע ולידע ואפשרויות בלתי מוגבלות ללמוד. כיום רבים אינם מכירים ברבנות ואינם מבקשים מהרב דבר.

לא ידע ולא הדרכה, לא ברכה ולא ניהול. אך אלו המובילים את עצמם במחוזות הידע להם דרושה הקריאה ופה מגיעים תפקידם של הכותב והכתב. אלו יעצבו את מהלך העניינים כפי שיושפעו מהם והם חלק מהתגלגלות אינסופית של דברים ממציאות לכתב ולהיפך. האות הכתובה אם כן מהווה חלק מהתהוות המציאות וההיסטוריה. וכפי שהתרבות שלנו מסומנת על ידי תחילת השימוש בעברית כשפת דיבור כך מהווה השימוש בדפוס דרך לשמור את המאמר על המדף ולהיות שומרו וכך למלא תפקיד ביחס לכתב. היהדות מחתנת פעילות במחשבה בניגוד לחשיבה העולמית המאופיינת בהפרדת חשיבה ממעשה ומעשה מחשיבה. לכן חיינו פה מאופיינים במה שנקרא בלטינית ויוה אקטיבה או חיי פעולה אך גם בחיי מחשב.

היות האדם לבדו מחזקת את בריאותו ושרידותו ומפנה אותו בכיווני מחשבה אינדיבידואליים. האינדיבידואליות אינה סותרת את היהדות וקיימת גם במקרא ותלמוד בדמותו של בצלאל בן אורי שיצר את ארון הברית תוך מחשבה אינדיבידואלית ועמד יחיד מול העם מול משה ומול האל. כך מסופר לנו בתלמוד במסכת ברכות בפרק הנקרא הרואה. שתהיה זו שבת נפלאה של הכרה במחשבות ושל גילוי המחשבה ושל לימוד ושל נחת רוח ושל שלמות האדם עם עצמו ועם אלוהיו ושל הכרה ביש ובסובייקטיביות עצמה.     

 

 

הקרע בין מוזאון תל אביב לאמנים; ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 טל סלוצקר

 

הקרע בין מוזיאון תל אביב לאמנים

ישראל דרור חמד, המחאה, ותערוכת האמנות הישראלית העכשווית

 

 

בתקופת הקורונה (מאז תחילתה ועד היום) חויבו כל אזרחי ישראל לחבוש מסכות. בעת הנוכחית המחויבות הזאת נשארה בין השאר בתחומם של חללים סגורים, ובמיוחד חללים ציבוריים. על כן מוזיאון תל אביב מחייב את כל המבקרים במוזיאון להסתובב בו עטויים במסכה. האמנים חשו מנוכרים למסכות (אולי מתוך תחושת ניכור למקצוע הרפואה) והצהירו שהמסכה אינה מתאימה לאמנות מתוך עמדה שאמן אינו צריך לחבוש מסכה בתחומי עבודתו. עמדה זו התנגשה עם עמדת המוזיאון שכל המבקרים בתחומו צריכים לחבוש מסכות והתוצאה היא מעין חרם מחאה שהאמנים עושים על מוזיאון תל אביב. על החרם שמעתי מישראל דרור חמד שמציג כעת במוזיאון בעת שאני והוא עטינו מסיכות כפי שנדרש. עם זאת ולמרות הסכמת שנינו נשארו ניכור ואי הסכמה בין המוזיאון לאמנים שהתבטאו בכמה דרכים סמליות.

ספריהם של האמנים הישראלים הורדו מתצוגה מרכזית בספרייה ובמקומם יונחו ספרים של אמנים בין לאומיים. ובמוזיאון מצהירים שוב ושוב שהמוזיאון אינו מכניס אמנים.

כאילו עובדי המוזיאון (רובם לפחות) רוצים לומר האמנים אינם מוזמנים למוזיאון. אין כמובן איסור רשמי שאוסר על אמנים להיכנס אך יש מעמד סימבולי. כך נוצרה עויינות בין המוזיאון והאמנים ובין האמנים והמוזיאון. הריחוק הסמלי הזה בא לידי ביטוי גם בתערוכת ישראל דרור חמד שמציג במוזיאון כזוכה פרס שיף שמקבל כבוד מהמוזיאון ובוודאי שאינו מוקע מקהילת האמנים או משהו בסיגנון אבל נשאר כל השנים עד היום אמן בודד שאינו מתערבב בין האמנים. הדבר ניכר בריחוק בינו ובין הציירים ההירשברגיים ריחוק שבא לידי ביטוי גם בהבדל תפישת הציור. בניגוד לתפישתם את הציור כריאליזם שנח על זרים תיאורטיים של מופשט הוא חווה את הציור כבעיקר מיני ומיניות היא אכן הנושא בעבודתו על פי תפישת אוצרות המוזיאון.

הגברים החושניים והקרוס דרסינג בהשפעות הוקינג ומונה בולטים בתערוכה המתוקשרת היטב של האמן שאך זה פרץ למיינסטרים. עוד השפעה ברורה בעבודתיו היא של הצייר לוסיאן פרויד שגם הוא לא בחל במיניות בעבודותיו. המיניות ההומו ארוטית בציוריו של דרור חמד מזכירה לצופה הישראלי את עדי נס ואת משה גרשוני ומפגישה אותו עם הקהילה הגאה ועיסוק במיניות גברית שאינו בוש מול הרוח הכללית המתמקדת במיניות הנשית. ציוריו ישראליים במפגיע ונשאלת השאלה היכן מתחבר קטלוג התערוכה אחרי שהתערוכה פתוחה כבר. אף על פי שבא במגע עם כמה אמנים ישראלים נשאר דרור חמד אינסיידר שהוא אאוטסיידר. אמן מקובל כבר שמתקיים בביצה משלו. אמן ששווה להכיר שממלא את התנאים להצלחה ומציג תערוכה שהיא מעין תערוכת פתיחתו משום מרכזיות מיקומה. המוזיאון מכיר בהצלחתו ובחריגותו של ישראל דרור חמד ומעמיד אותו מול הכניסה לספרייה כמבקש להזמין את היוצאים מהתערוכה לבקר בספרייה שאינם מבקרים.

כך שניכורו של דרור חמד מתאים לניכורם הכללים של האמנים שמייצר את תגובת ניכורו של המוזיאון שמתהדר בשטח גדול מבעבר שנמצא בתחרות עם מוזיאון ישראל בירושלים ומהווה פנינה בלב ליבה של תל אביב ומזמין אותנו לראות ולהתעדכן באמנות עכשווית. התערוכה החדשה של אמנות עכשווית באזור שלושת האולמות שמוקדשים לאמנות ישראלית עשויה לגרום כאב ראש למבקרים והיא אכן נותנת זבנג למי שמבקר בה בלי להיות מוכן למה שיראה מראש. אמנים חדשים בעירבובייה בתוהו סיגנונות שאינו מזכיר את דרור חמד שנשאר מחוץ לתערוכה. פה הציור והפיסול מזכירים לנו שהאמנות כל הזמן משתנה אבל גם יש תומרקין להזכיר את האמן המת בתערוכה. ערבוביית המת והחי מחמיאה לתערוכה הקשה ומזמנת קצת היזכרות בתומרקין שלנו שכמו נתן זך נשכח במותו וששייך לעברה של אמנות שנוטה להשתנות.        

 

אתר חדש לטל סלוצקר

 פתחתי אתר חדש הלינק פה 

העת הנוכחית- טל סלוצקר

 העת הנוכחית

טל סלוצקר

 

בתקופה זו של התרבות פוסט מודרנית של שדות שיח וריבוי יחס לכלכלת התשוקה וצרכנות המעצבת את האישיות נראה שהסובייקט שבוי במשבר. אנשי העיר מרגישים ריקים ואף ריקנות והוצאות כמו רסלינג מנסות למלא את הריקנות הזאת במודעות ובחשיבה. האקדמיות שוב פותחות את שעריהן והסטודנטים שוב נוהרים להרצאות ונראה שמפץ הידע מתמלא שוב. החשיבה עצמה מספקת משמעות לחיים גם אם היא עשויה להיות בזבוז זמן, היא נותנת כח למחשבה ועוצמה. כך שהסובייקט הריק מתמלא מבפנים וכך מרגישה המחשבה. מחשבה של מלאות והתרוקנות מחשבת היש והמלא מחשבת מערך הכוחות. מוקפים בסימולקרות של בתי קפה הדזיין יושב בו ומשקיף ומחפש מה עוד לקנות בדרך אל סופו הצפוי. זוהי מחשבת המילניום הנוכחי מחשבה פוסט מודרנית המודעת לעצמה לקיום ולמסכים המקיפים אותה ולווירטואליות שמכל עבר. מחשבה של ספר שהוא מחילה אשר ההיות שם נכנס אליה מצד אחד ויוצא מהצד השני. המחשבה שהיא פריה של ההשקעה בה. עיקרון העונג הדבק בנו המרוסן על ידי האיעונג ועיקרון הממשות. הנפש המוכתבת. זו שמתקיימת כשרשרת מסמנים המצביעים על המציאות המענגת/מתענגת היחסים בין סובייקטים של סובייקט הצופה בעולם ותופש פרצפטים/נתפשים של עיניים המסיירות ורואות מהויות המזינות את המחשבה המגיבה לעולם.

הרגל החושבת בעודה צועדת ברחוב והטבע המייצג את הספרות סביב הסובייקט. המחשבה, השמיים, הספר הוא שמיים, הספר הוא רחוב. האדם צועד תחת השמיים דרך הרחוב ומפליא לחוש. מחשבת יוון שהותירה חורבות ומחשבות שבאות לידי ביטוי בפואטיקת השמיים. ספר שמכיל את מחשבת אידיאת האהבה. מחשב שהוא רגל שמהלכת במרחב האינטרנט דרך סימולציות והפיקוח הוירטואלי הממשי של ממשלות הממשילות את נתיניהן למשטרים רפואיים. זוהי האנושות הנמצאת במאבק מול הוירוס, האנושי מחשב, היד שהיא חלק ממכונת המקלדת, מכונת טל שהיא קרן אור רועי. ירד הערב על הממשי, ידע שהוא חלום. הסובייקט שנחצה על ידי המציאות והדיאלקטיקה המוליכה מדינה שנלחמת באויביה באופן מוחשי. מחשבה רפואית מהולה במחשבה פילוסופית שמתענגת בים המסמנים המוליכים זה אל זה אל ההיות שם הנחבא המגלם עצמו במרחב באופן תיאטרוני. העולם כבימתו של תיאטרון רפואי שמציג את הפציינטים לראווה למבט הרפואי.

החלימה כמנגנון העברת המציאות למציאות חלומית המופיעה ונעלמת לאחר מכן מן התודעה רק כדי להופיע שוב. עיר שיש בה שוב תושבים ומחשבה שמשוגרת מיידית דרך יבשות ברגע פרסומה מיד לאחר היכתבה במרחבי הרשתות הסלולריות. מכשירים שנותנים תודעה מול מכשירים שיונקים אנרגיות. כלכלת אנרגיה פרטית דרכה היש שם מסדר את יומו בעוברו דרך הישות. האדם הצועד בתבונה מעשית דרך עולם בו הוא חושב את מחשבת החומר. בכל אלו ניכרת דילדולה של הרוח בארץ במרחב של הממשי. העולם מוחיה מחדש כדרך הנשמה. עידן שצריך הנשמה. ספר שמנשים. ספר שהוא מפוח שמנשים שמעורר את הקורא אותו.

מקלדת היחסים בין דף לדף בפסל הזה העשוי מנייר שמיים, שמי נייר. כל זה בפתח בית ממנו בוקעת מוזיקה שבעדה כנראה כדאי לחיות. מרחב מדינתי בו האדם מוגדר כדי להיזרק לשוליים. אדם שהוא מים מהלכים. חברה שמוגדרת על ידי מאגר. מוקפים בגופים אווריריים מביטים באשליה שנוצרת בעין נאבקים בשקט דרך השפה מביטים שוב לתוך האור.

המציאות שלנו איננה יותר מציאות של תחושת הטבע אלא מציאות של מבט אל המלאכותי המואר באור פנימי שמאיר אל תוך הרשתיות בעיניים. המקצועות שלנו הם פסאדות של בניינים והחלונות סגורים לשני הכיוונים ורק כשנפתח חלון רואים את המקצוע מן העבר השני של השכונה, אבל רק את הפסדה שלו. אי אפשר לראות מה קורה בפנים בניין הפיזיקה מבניין הפילוסופיה.      

התקופה

 דוקטור טל סלוצקר

פילוסופיה רפואה וסוציולוגיה

 לאחרונה הרגשתי שוב את גבולותיהן של דיסציפלינות ותמהתי האם מקצועות שונים משפיעים זה לזה או שאינם. האם העיקרון הזה עובד כמו בכתיבתם של היידיגר והוסרל או שהדבר עובד יותר כמו בעבודתם של הסוריאליסטים. אינני בטוח שיש תשובה סופית לשאלה זו. ייתכן שהכל תלוי במידת המרחק. אם המקצועות רחוקים זה מזה או קרובים. אם היוצרים משתפים פעולה או נשארים נפרדים זה מזה. עיצוב ספר וודאי משפיע על תוכנו ולכן זו עשוייה להיות השפעת המעצב על מחבר הספר ועל הכתיבה. אך שירה עשויה להיות רחוקה משדרנות בטלויזיה בעת הנוכחית.  מידת המרחק עשויה להשתנות מתקופה לתקופה ומקירבה או ריחוק בין תרבויות. פיסול במצריים העתיקה למשל עשוי להיות בלתי מושפע מפיסול מקסיקני עתיק אך הדמיון החזותי ביניהם יכול להיות גדול למשל פיסול פירמידות. הרבה פעמים כבר נאמר שהכל עניין של קונטקסט. שהקשר הדברים קובע הכל. ומה עם מה שהרחקנו? האם גם הוא משפיע עלינו? אז השפעה עשויה להיות כמו דם שנשאר בווריד. הוא מכיל גם חלקים שהגיעו מחוץ לגוף אך הוא מסייר בפנימו. כאמנים השפעה עשוייה לעניין אותנו מאוד ולהעסיק אותנו. מהן ההשפעות שהשפיעו עלינו, מה השפיע על כל אמן שהושפענו ממנו וכיצד הדברים קשורים חזותית. כבני התרבות המערבית אנו עשויים לחשוב כיצד הרפואה השפיעה עלינו. וכיצד ספרים שקראנו משפיעים על אורחות חיינו. זהו פוסט קצר יחסית בשעה לילית זו אודות השפעה

6/10/2021

בית הספר האטליה בתל אביב

 טל סלוצקר

 

בית הספר האטליה

 

בית הספר האטלייה קיים זמן קצר בתל אביב ועוד קשה למדוד את הצלחתו בטווח הרחוק אך יש בו את כל מה שכדאי ומעניין לפגוש בבית ספר לאמנות הציור והפיסול. הוא מציע ציור ופיסול ריאליסטיים עם נגיעה בקוביזם ובעכשווי ומתייחס למסורות הרלוונטיות כיום למי שרוצה ללמוד את כל זה על הצד הטוב ביותר כולל מלגות וסטודיואים של אמנים וגם חללי עבודה לשאר הלומדים בבית הספר. נראה שהצד התיאורטי כרוך בו בצד המעשי ואין בו לימודי פילוסופיה או ספרות במובנן המקובל אך כמובן (למרות המחשבה שהם חסרים שם) ניתן ואפשר לנהל בית ספר כזה גם בהיעדר הצד הספרותי. בבתי ספר מן הסוג הזה המנוסים מלמדים את המתחילים ויש תמיכה באמנים בראשית דרכם וגם פוליטיקה ואידיאולוגיה פלסטית. אפשר לומר זאת אחרת. לפוליטיקה של האמנות יש ביטוי פלסטי.

 וכך במקום לבטא פוליטיקה ממשלתית הפסלים והציורים מבטאים את הפוליטיקה שמייצרים ביניהם אמנים. זוהי פוליטיקה של רעיונות בעלי ביטוי פלסטי, חוויתי, תחושתי, ומחשבתי שחורגים מהמקובל בבתי ספר דומיננטיים יותר בשדה האמנות הישראלית שמקדשים את הדל חומרית ואסתטית לטובת יצירה קונספטואלית של אמנות ועושר מחשבתי שנובע מהיחסים המורכבים עם הפסיכואנליזה, הספרות, הפילוסופיה ועוד שדות ידע כח שכוללים בתוכם שיח שפתי מפותח יותר משפת האמנות שאינה מתקדמת בקצב השפה המדוברת והכתובה. באטליה האמנות מתקדמת בקיצבה הפלסטי וזה אינו זהה לקצב השפתי. ההוראה בו מושפעת מלימודים בניו יורק ובבצלאל ומאמנים שמציגים בגלריית מאיה הסמוכה. הכל באכסנייה של אזור התעשייה המפחיד של פלורנטין שיש בו טיפוסים מטיפוסים שונים. עם זאת באותו אזור נמצאים סטודיואים של אמנים רבים ואכסניותיהן של גלריות רבות. בין האמנים יאן ראוכוורגר ובין הגלריות גלריה רוזנפלד הוותיקה.

האטליה שולחים אימיילים מעוצבים ונעימים לקריאה שעושים מצב רוח טוב ומעדכנים בקורסים הנלמדים שם. אבנר לוינסון ועותה פטינקין הם זוג נשוי של אמנים שהקימו ומנהלים את בית הספר שזוכה גם לתמיכה של ציבי גבע אמן דלות החומר גם הוא בוגר ניו יורק. לאחרונה הצטרפה לצוות המורים האמנית הנפלאה נועה שי שעובדת בציור ובפיסול ומלמדת שם קורס בפיסול ראש במיניאטורה. מעניין האם ערכים אסתטיים מהסוג שבית הספר מגיש יכולים לשרוד בשמש הישראלית גם בלי נסיעות לניו יורק או לבתי הספר באירופה.

יכול להיות שבסוג כזה של אמנות אנחנו (הישראלים) עדיין תלויים באמריקאים ובאירופאים ולא פיתחנו מסורת עצמאית מספיק. אבל זה עונה כמובן על מאפייניה של האמנות הישראלית שמקיימת דיאלוגים עם אמריקה ואירופה ממיקומה במזרח (ופחות עם האמנות הערבית המקיפה אותנו בינתיים, הרבה פחות). קשה לדעת בשלב זה אם 'האטליה' יכירו בטקסט כשווה ערך לפלסטי (הטקסט חזק מהפלסטי בארץ כמו במסורת היהודית). אם יכירו בצד זה של המחשבה הפלאסטית יוכלו לשלב באידיאולוגיה קונצפטים פילוסופיים שעשויים לתקשר טוב יותר עם מה שקורה בדיסציפלינות שכנות לאמנות הפלסטית ולתקשר טוב יותר ברמת הרעיונות המדויקים יותר שמציעה הפילוסופיה הקונטיננטלית. האקזיסטנציאליזם והפוסט מודרניזם בהחלט מתאימים למחשבה על אמנות כמו המחשבה על אותנטיות וממסדיות, כח נפשי ליצירת אמנות (מצד ניטשה) ומבנה העולם כטקסט סגור. בינתיים בית הספר מספק לנו באימיילים תענוג ויזואלי ועדכון לגבי אמנים שטוב להתעדכן בהם כל עוד האינטרנט פתוח וגם המוזיאונים והגלריות. חבל שבתי הספר בוחרים להם אזורים תעשייתיים כאלה ואינם מבצעים הגירה למרכז העיר (אזור מוזיאון תל אביב ופסל תומרקין בכיכר רבין). הם היו יכולים ליהנות מסביבה נקייה ומזמינה יותר.